אתחיל מהשורה התחתונה: זהירות, דעה לא פופולרית - רוטנשטיינר צריך להישאר מאמן הנבחרת, בלי קשר לתוצאה מול סקוטלנד.
רגע, לפני שאתם קוטלים, מקללים ושולחים אותי למקום ממנו באתי, תנו לי להסביר: לפני שמונה שנים עברתי לאמן במחלקת הנוער של הפועל ירושלים. כאוהד בית"ר מבטן ומלידה וכמי שהיה עוזר מאמן בבית וגן במשך כמה שנים, המעבר לא היה קל. ואני לא מתכוון רק למדים האדומים שהייתי צריך ללבוש אחרי 35 שנים של צהוב, אלא לקושי אחר לחלוטין: שינוי דפוסי החשיבה של המועדון מקרית יובל ושל השחקנים שגדלו בו בעשורים האחרונים.
כמי שצמח סביב קבוצה ששואפת לנצח כל הזמן, שרואה את עצמה בטופ הישראלי ומאמינה ביכולות שלה, היה לי קשה להבין ולקבל את החשש של אנשי הפועל מאתגרים קשים, את ההתבטלות מול הגדולות, ובעיקר את ההסתפקות בבינוניות.
פתאום הבנתי את המונח מכביזם ושאפתי אליו. זה לא היה פשוט בכלל. הצעד הראשון היה להילחם על המקום של הקבוצה במחוז מרכז, עם כל אריות הכדורגל הישראלי. לא עוד מחוזות נידחים. לא עוד ראש לשועלים, גם אם זה אומר שנהיה זנב לאריות, ואם תרצו בשר תותחים.
ידעתי שהמחיר שאשלם יכול להיות כבד, אבל האמנתי שיתנו לי את הזמן לנסות להשלים את התהליך. אחרי הכל, מדובר רק בנערים ג'. בפועל, אחרי שישה הפסדים מול קבוצות כמו מכבי והפועל תל אביב, אשדוד וראשון לציון כבר החלו הקללות מההורים ביציעים והלחשושים אצל הקודקודים.
זה לא שינה לי הרבה. המשכתי לשחק כדורגל התקפי, לבנות את הביטחון של השחקנים ולנסות לשנות את ה-DNA. לשמחתי, רגע לפני ההפסד האחד עשר שהיה שולח אותי הביתה, הגיעה הסנונית הראשונה – תיקו 2:2 בדרבי חוץ מול בית"ר.
משם הקבוצה לא הפסיקה לצבור נקודות, גם מול אותן אריות שקטלו אותנו בסיבוב הראשון. פתאום, מהמקום האחרון, טיפסנו עד למקום השמיני. והכי חשוב: דרך כדורגל התקפי ולא פחדני. כן, בנינו את האמונה של השחקנים שהם יכולים להצליח מול כל יריב, בכל מגרש. לא תמיד זה קרה, אבל תמיד האמנו בעצמנו.
עכשיו ברשותכם אחזור לנבחרת. 50 שנה אנחנו לא מצליחים לעלות לטורנירים גדולים. למעשה, למעט הבלחה של שנתיים בהן העפלנו למונדיאל ולמשחקים האולימפיים, וגם זה בימים בהם שיחקנו באסיה ובאוסטרליה מול נבחרות שבשעתו, איך נאמר, לא היו משהו.
למעבר לאירופה היה מחיר כבד שידוע לכולם: ויתור על חלום ההעפלה למונדיאל, לפחות בתקופה הקרובה. ואכן, מאז עברנו לשחק ביבשת אירופה המצב החמיר. הכי קרוב ששחקנינו הצליחו לגעת בחלום, היה רגע לפני שפרשת נערות הליווי התפוצצה. בקיצור, כלום ושום דבר. ולא במקרה.
זה לא קרה בגלל מאמן כזה או אחר, היו לנו כבר מכל הסוגים והמינים. זה לא קרה בגלל השיטות וההגרלות של פיפ"א, גם כאן חווינו הכל. זה קרה רק בגלל דבר אחד: ה-DNA שלנו הוא עדיין של קבוצה קטנה. ואם תרצו של נבחרת קטנה. כזו שמתבטלת בפני הגדולות, שמסתגרת וחוששת ליזום, שמנציחה הבלחות של ניצחונות, שמשתעשעת כל פעם מחדש בפנטזיות מבלי לעשות כלום כדי להגשים אותן.
וזו לא רק הנבחרת, אלא כל מערך הכדורגל הישראלי. החל מהתקשורת, האוהדים וההתאחדות. כל אלה עושים סיפור מכל ניצחון, תיקו או ההפסד, ולא מסוגלים להסתכל על המקרו של הדברים. לא מסוגלים לקבל בסבלנות תהליכים.
רוטנשטיינר הוא לא הבעיה של ישראל. ההפך. מאז ימי שלמה שרף העליזים לא ראיתי את הנבחרת שלנו, כן שלנו, משחקת בביטחון ואמונה מול כל יריב בכל אצטדיון. נבחרת שמחפשת לנצח, גם אם זה לא תמיד מצליח.
יש לי חדשות בשבילכם: זה גם לא תמיד יצליח. יתרה מכך, לרוב זה לא יצליח. אחרי הכל אנחנו לא מספיק טובים מקצועית, אבל סוף סוף הגישה של הצוות המקצועי והשחקנים שונה. סוף סוף אנחנו חוזרים מפיגורים ולא מתפרקים. סוף סוף אנחנו מנסים להכריע משחקים עד הדקה האחרונה. סוף סוף אנחנו גורמים ליריבות להזיע מולנו, אבל באמת.
כל מי שראה את הפנים של הצ'כים בחצי השעה האחרונה של המשחק, זיהה שהם רק רוצים כבר לשמוע את שריקת הסיום. שהם ממש מתאמצים כדי לשמור על הניצחון הדחוק. אותו דבר קרה לסקוטלנד שהכניעה אותנו רק בפנדלים. ואלה לא הבלחות, זו הדרך שהאוסטרים ניסו להנחיל פה.
להזכירכם ביום ראשון שיחקנו מול נבחרת צ'כיה בחוץ. לא נגד ליכטנשטיין בבית. שיחקנו מול נבחרת שחייבת היתה את הניצחון ולא בגארבג' טיים שטוב רק לסטטיסטיקות. והדגש הוא על המילה שיחקנו. כי סוף סוף אנחנו אשכרה משחקים. כדורגל.
גם אם זה קשה לפעמים, זו פעם ראשונה מזה שנים ארוכות שאתה יושב בבית ויודע שגם בפיגור מוקדם מאוד לא אבדה תקוותנו. שאתה יודע שגם אם לחצו אותך מחצית שלמה, עם שינוי קטן במערך תוכל להפוך את כיוון התנועה. חברים, זה לא קרה כאן כמעט 50 שנה.
הרי בכל דבר בחיים אנחנו אומרים שהכל מתחיל מהראש. מהחשיבה, מהאנרגיות, מהאמונה. אז למה לא כאן? להיות מנצח זה לא אומר שתנצח כל הזמן, זה רק אומר שתחשוב כך. זו תפיסה.
כן, למאמן האוסטרי יש כמה החלטות תמוהות כמו ההתעקשות על ביברס נאתכו והליכה העיוורת עם ניר ביטון (והדגש על הליכה), שמאטים את המשחק של הנבחרת ומתקשים להתמודד מול הפיזיות, המהירות והעוצמות של היריבות.
ולראיה, בכל פעם שבאמצע משחק במקום נאתכו בחור צעיר, חזק וטכני, כמו אבו פאני, אלמקייס או נטע לביא, אנחנו מצליחים להשתחרר ממשחק הלחץ של היריב, להחזיק כדור בשקט ולהביא ליידי ביטוי את החלק הקדמי.
אבל כל ההחלטות האלה של המאמן הן שטויות, זה בקטנה. אלה דברים שניתן לתקן בקלות ולא מעידים על המגמה: שינוי הגישה, התפיסה, החשיבה. ואת זה יכול לעשות רק מאמן זר, שמגיע מבחוץ, עם DNA אחר. רק ככה נצליח לטפס למעלה תוך כדי כדורגל מהנה ולא בונקר הרואי. את זה תשאירו לשעת נעילה.
אני מת על יוסי אבוקסיס. כשחקן בית"ר הערצתי אותו, וכעיתונאי התאהבתי באדם שהוא, אבל אם להיות הוגנים, לפחות על פי המשחקים שלו כמאמן במפעלים האירופים, הוא לא זה שיהפוך את חוקי המשחק ויוציא את הכדורגל שלנו ממגננה למתקפה. רוטנשטיינר, או מאמן זר בכיר, כן. למה? כי הם לא נגועים ב-DNA הישראלי. DNA של קבוצה קטנה. בדיוק כמו שפגשתי בהפועל ירושלים.
