בדקה ה-15 של המשחק מול צ'כיה החזיר אבו חנא כדור פשוט לשוער הנבחרת. אלא שאופיר מרציאנו כשל ברגליו, הכדור התגלגל לאיטו לעבר השער, חצה את הקו ושלח את הצ'כים לחגוג יתרון מוקדם. אותנו הוא שלח להשחיז סכינים. בתום המשחק כבר רבים שלפו אותם ושאלו אם מרציאנו צריך לפתוח בהרכב מול סלובקיה ביום רביעי. כואב ככל שזה היה, מרציאנו עשה טעות שיכולה לקרות לכל אחד ובטח לא מעידה על היכולת שלו, אבל לנו זה לא היה משנה: הוא חייב היה לשלם את המחיר ומהר.
אני לא מתכוון לפסוק כאן את מעמדו של מרציאנו, בטח לא אחרי היכולת הפושרת של השוער אמש, אני רק בא להעלות נקודה, אולי הנקודה הכי הרסנית בחברה הישראלית בכלל ובכדורגל הישראלי בפרט: אנחנו צמאים. לדם! כאלה אנחנו, קוטלים על כל טעות. וזה נכון בכל תחום. אנחנו טובים בלדבר על תהליכים, על דרך, על אורך רוח, אבל ברגע שיש תוצאה שלא לרוחנו, אנחנו ישר מחפשים, ובדרך כלל מוצאים, את מי לתלות בכיכר העיר.
אני הולך לכתוב עכשיו משהו לא פופולארי, אבל מה כבר תעשו לי? את הגידופים בטוקבקים אקבל בכל מקרה. ובכן, אני דווקא מאוד נהניתי מהנבחרת בשלושת המשחקים האחרונים. כן, בשלושתם. לא תמיד מהיכולת, אבל בטח מהגישה, מהעמידה הטקטית, מהחשיבה ההתקפית, מהרצון לנצח, מהקושי שהערמנו ליריבות ובעיקר מכמה שחקנים שגילו ניצוצות ונטעו בי הרבה תקוות לעתיד. עכשיו רק צריך שנהיה סבלניים. וכמו שכבר הבנתם, כל קשר בין סבלנות לאוהד הישראלי הינו מקרי בהחלט.
כבר עשרות שנים אנחנו מדברים על לקחת מאמן לשנים ארוכות ולתת לו לעבוד. לבנות כאן משהו טוב. אנחנו נותנים כדוגמאות את הכדורגל הבלגי, הפיני, האיסלנדי, הלטבי ועוד כמה מדינות ששמו לעצמם לבנות דורות של כדורגלנים מוכשרים, בנו תוכנית ארוכת שנים ונתנו לצוותים לעבוד בשקט מופתי, אבל כשמגיע רגע האמת, אנחנו פשוט לא מסוגלים לתת אף אחד ליהנות מרגע אחד של שקט שלווה, ים של חולות.
אנחנו ישר יורים. האוהדים, הפרשנים, ולצערי גם המושכים בחוטים. כן, אם לקהל מותר להתלונן ולפרשנים משלמים כדי שיבלבלו בשכל, ראשי ההתאחדות צריכים להיות המבוגר האחראי. אלה שלא נכנעים ללחצים, שלא מתרגשים מתוצאה כזו או אחרת, שבונים צוות ונותנים לו לעבוד בשקט. בפועל, אחרי כל פס כבר יש מסקנה, אחרי כל הפסד ועדת חקירה ואחרי כל רבע קמפיין החלפת צוות מקצועי. אפילו אמש, אחרי הניצחון הנדיר כשלעצמו, דווח שיש מי בהתאחדות שלא מרוצה. אז עכשיו זה ווילי רוטנשטיינר. עוד שנה זה יהיה כנראה אבוקסיס. ואני אומר די להחלפת המאמנים.
לא במקרה השורש של המילה סבלנות הוא "סבל", כאומר: על מנת לקצור את הפירות ולהגיע לעדנות, צריך לסבול בדרך. הבעיה שאנחנו לא מוכנים לסבול, אפילו לא דקה אחת, אז לתת למאמן ארבע או שמונה שנים? הצחקתם אותי. אז מה אם בפועל אנחנו סובלים בגלל זה מכדורגל משעמם. אצלנו לא מאפשרים לטעות. הכל נבחן לגופו של משחק, שום ראיה לרחוק וזה מה שתוקע את הכדורגל שלנו כל פעם מחדש. גם נגד צ'כיה, בטח נגד סלובקיה ואפילו מול סקוטלנד ראינו כדורגלן ישראלי שמאמין בעצמו, שבא לנצח ולוחץ ברגעי ההכרעה במקום להסתגר. זה לא דבר של מה בכך. למעשה מאז ימי שרף, זה אף פעם לא היה כאן. אני לא יודע אם המאמן האוסטרי אחראי על זה, אבל דבר אחד בטוח: חייבים לדעת למנף את זה ולא ללכת אחורה, תרתי משמע.
אני כותב את הדברים האלה למרות ההדחה מול סקוטלנד, כי למרות כל הצער שבהדחה, אסור לנו להתרגש מהתוצאה, בדיוק כמו שאסור לנו לפתוח שמפניות אחרי הניצחון. במקום זה אנחנו צריכים להסתכל על הדברים מרחוק. בצורה קרה ומקצועית. רק ככה נצליח לבנות נבחרת טובה להרבה שנים. והנה בשורה: יש לנו עם מי לעשות את זה.
נתחיל מאבו פאני. בחודש האחרון גילינו שחקן מצוין, חוצפן, עם ביטחון ויכולת להוביל את הנבחרת. הוא שומר כדור בחסד, משתחרר מחונן מלחץ ומניע משחק מצוין. בנוסף הוא גם מאיים טוב מאוד על השער. שחקן כזה צריך לקבל דקות גם אם במשחקים מסויימים הוא יהיה פחות טוב.
דיא סבע. גם הלגיונר הראשון באבו דאבי חייב להיות חלק מהצוות שיוביל את הנבחרת. סבע מוכשר מאוד, עם דריבל מצוין ויכולת מסירה וכיבוש גבוהה. להבנתי הוא עדיף על דאבור ו-ויייסמן, ובטח שיכול לשחק לצידם. ולא, לא צריך להחליף אותו אחרי כל פעולה לא טובה. לא בתוך המשחק, ולא בין המשחקים. אגב, לעניות דעתי הקשר היה חייב לשחק נגד סקוטלנד וזו לא חוכמה של בדיעבד. סבע היה חייב להיות על הדשא לפחות במחצית השניה, רק כדי לפתוח את הצפיפות הנוראה ולשחרר את הפקק בהתקפה.
מנור סלומון. יהלום. נכון שעד עכשיו הוא מצטיין בעיקר בסטנגה, אבל איזו נגיעה, איזה אחד על אחד, איזו יציאה מהמקום, איזה תענוג לראות אותו. מהשחקנים שאתה מחכה שהכדור יגיע אליהם, וכשזה קורה אתה יודע שיצא מזה משהו מעניין. מנור חטף המון ביקורת על החדות מול השער, אבל אני ממש לא מתרגש מכל הפרשנים הגדולים. ההפך, אני מתרגש כשאני רואה אותו מכדרר ברחבת היריב. וזה יגיע. מנור ילד בכל קנה מידה והוא עוד ירעיד רשתות. רק תנו לו לטעות.
בלמים. כאן יש לנו עוד הרבה מאוד עבודה. אומנם מול הסקוטים הפתענו את עצמנו עם עמידה איתנה, אגרסיביות ראויה לשמה ולחץ גבוה, אבל מספר הטעויות שלנו בחלק הזה גבוה מאוד. ומדובר על טעויות לא מחויבות המציאות שמפילות אותנו מנטלית. ואני אסביר: לטעויות האלה יש משקל כפול. מעבר לעובדה שאנחנו נקלעים לפיגור, לרוב הן באות כשאנחנו טובים התקפית ופשוט מוציאות לנו את כל האוויר. הבעיה הגדולה של הבלמים שלנו היא האיטיות. ייני וביטון מאוד איטיים וטיבי לא מספיק חד. ביחד זו חגיגה ליריבה. מול הסלובקים גילינו את עופרי ערד, אבל הוא רק דוגמא למה שהמאמן הבא יהיה חייב לעשות: לאתר צוות חדש, צעיר, מהיר ופיזי, כי אחרת נמשיך ליהנות רק ממחמאות.
התקפה. כדי לנתח את החלק הזה צריכים פשוט להסתכל על מה שקרה מול הסלובקים. בעוד המקומיים כבשו בחצי הראשון שני שערים ממצב אחד, בצד שלנו היו כל כך הרבה שחקנים מוכשרים, כל כך הרבה מהלכים יפים, כל כך הרבה מצבים מצוינים וכל כך מעט שערים. זה לא מקרה. כל עוד זהבי לא היה במשחק, איטי ולא חד בדברים הפשוטים, לא היה מי שיכבוש שערים. היינו חייבים שדאבור ינפק את הסחורה, שגולסה יאיים, שמנור ידייק. כשזה לא קרה, מצאנו רק את הקורה. אבל כשערן התעורר, התחילה החגיגה. זה נגמר במהפך מדהים. ועדיין, אסור לנו לבנות על זה.
הנבחרת חייבת למצוא אלטרנטיבות למספרים של זהבי. אחרי הכל, הסקורר כבר לא ילד. בינתיים וייסמן ודאבור, שחוררו רשתות באוסטריה בלי סוף, לא מצליחים להביא את עצמם בנבחרת לידי ביטוי. זה קורה כי הם לא שחקנים שמייצרים מצבים, אלא צריכים שטחים פנויים. במצב כזה, חייבים לתת לדיא סבע ושחקנים מסוגו לשחק הרבה יותר.
מגנים. דסה ואלחמיד הוכיחו שהם בנויים לרמות האלה. אומנם דסה מוסר הרבה לאחור, אבל גם מטריד לא מעט את הגנת היריב ומבשל הרבה מצבים ושערים. אלחמיד מאוד טכני, חזק ומהיר, ולמרות שאין לו רגל שמאל, הרעיון שהוא ייכנס מהקו לאמצע ויאיים עם רגל ימין יכול לעבוד טוב מאוד. גם המחליפים בצד שמאל השתלבו מצוין ונתנו שקט הגנתי ותמיכה התקפית.
לומר שלום. עם כל הכבוד לקפטן המסור שעושה קריירה יפה מאוד באירופה, בכל מה שקשור לנבחרת נאתכו צריך לפנות את המשבצת. יחד איתו גם ייני צריך לסכם קריירה מכובדת בכחול לבן. יחד עם כל אלה, הייתי נפרד גם ובעיקר ממערך שלושת הבלמים. בחייאת, תפסיקו עם זה. גם ככה אנחנו סופגים.
צעירים. אחרי שאמרנו שלום לכמה שחקנים, זה הזמן לתת את הבמה לצעירים, ובמשחקים האחרונים אנחנו אכן מגלים דור צעיר ומוכשר שיכול להצעיד את הנבחרת להישגים יפים. דור שיכול לשנות פה את התפיסה, לא להישבר אחרי כל גול, לחזור מפיגור ולהסתכל ליריב בלבן של העיניים גם בדקות המכריעות. שחקנים כמו אלמקייס, נטע לביא, עופרי ערד, דן גלזר ועוד כמה טאלנטים, יכולים עם החוצפה ישראלית והיכולת האירופית, להצליח איפה שלא עשו אחרים.
לסיכום. לפני כשנה יצא לי ללוות את ג'יימס פלדין מהפועל ירושלים בכדורסל ולדבר איתו על הקריירה שלו באירופה. כששאלתי אותו איך הוא הגיע לרמות הגבוהות ביותר, הוא ענה בפשטות: "תמיד הרשו לי לטעות". אז כן, גם אנחנו צריכים לתת לשחקנים שלנו לשחק בביטחון ולא לשפוט אותם אחרי כל טעות. בטח לא מול נבחרות טובות מאיתנו. וזה אומר בכל מצב. אפילו אם נספוג ממצבים נייחים או ממש לפני השריקה למחצית, לא נעשה מזה סיפור כי זה קורה לכל הנבחרות. במקום זה פשוט נשים את הסכינים בצד ונמשיך הלאה יחד. כן, אנחנו חייבים לתת לשחקנים לטעות ולאוטוריטה שנבחרה לעמוד על הקווים לעבוד. ואחרי אתמול, מתברר שיש עם מה!
