ההגנה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בין 1920 ל-1948. בקיצור, מאז 48' אין לנו הגנה.
ניר ביטון לא היה צריך לשחק אמש. הוא לא בכושר כבר שנתיים, אם הוא בכלל כשיר ומשחק, מה שלא קרה הרבה לאחרונה לרוע מזלו. הוא לא היה צריך לשחק במשחק כזה שבו לאגרסיביות במרכז השדה הייתה משמעות גדולה. ביטון מאוד רך, ואתמול גם לקח חלק בהנעת הכדור של האוסטרים. במקומו, הייתי מזמין למשל את דויד קלטינס, השחקן הכי אירופי שיש לנו להציע.
עמרי בן הרוש לא היה צריך להיות מוזמן. כל אוהד כדורגל ממוצע יודע זאת עוד מימי הזוהר של המגן/בלם בליגה הישראלית. הוא חזק מאוד, עם בעיטה טובה, אבל שם זה מתחיל ואתמול זה נגמר. השער השני של האוסטרים הגיע בשניה שהוא נכנס, עוד לפני שהתאפס על עצמו, אבל גם בלי הטעות הזו, אין לו מקום בנבחרת ישראל כרגע.
טאהא לא יכול להיות הבלם המוביל שלנו. מחליף כן, בהרכב לא. הוא שחקן מצוין לליגה המקומית, אבל לא מול חלוצים מהירים וחדים כמו של האוסטרים. מהסיבה הפשוטה: בכל משחק יש לו טעות או שתיים קריטיות ומול חלוצי היבשת משלמים על זה ביוקר ובמזומן.
חלק גם יגידו ששון וייסמן היה צריך לקבל את החולצה על חשבונו של דאבור ושיונתן כהן עדיין לא השחקן שיביא שינוי לנבחרת, ואולי זה נכון, בשורה התחתונה הרעיון ברור: בדיעבד, וגם לא, אנדי הרצוג ביצע הרבה טעויות מול נבחרת אוסטרית טובה.
כן, למרות כל מני אמירות של פרשנים שונים, האוסטרים לא חלשים. הם אפילו טובים ובגלל זה לבחירות הלא נכונות של המאמן הלאומי היו השלכות הרות אסון (ספורטיבי). עם זאת ולמרות הכל, דווקא עכשיו הרצוג. ואם תרצו אז רק - דווקא הרצוג.
אחרי קמפיינים משעממים וחסרי מעוף התקפי, עם התבטלות מקצועית מול יריבות שונות ומגוונות, אנחנו רואים שינוי. שינוי בגישה, שינוי בתפיסה ושינוי בחשיבה. לא של הפרשנים, האוהדים וחלק מהשחקנים (כמו שהעיד זהבי), אבל כן אצל הצוות המקצועי שבא למשחקים במטרה לשחק כדורגל ולנצח.
הרצוג מסתכל ליריב בעיניים ובא לנצח מתוך אמונה שלמה בעצמו. הוא לא כובש שער ויורד עם 11 שחקנים מאחורי הכדור, כמו שהמליצו בדיעבד מספר אנשי מקצוע.
לרוב זה לא צולח להרצוג כי חלק מהחומר שלנו עדיין חלש, כי שחקני ההגנה שלנו מבוהלים מעצמם, כי רוב הסגל שלנו משחק בליגות בינוניות (אם הוא בכלל משחק) בעוד ליריבות שלנו יש ייצוג מכובד בליגות הבכירות, כי התבוסתנות עדיין מוטבעת בנו חזק וייקח זמן לנקות אותה וכי תהליכים לוקחים זמן, אבל אם נתמיד, זה בסוף יחלחל לכולם.
כן, אני יודע, רובנו כבר לא יכולים לשמוע את המילה תהליך (בעיקר אוהדי מכבי חיפה), אבל אנחנו בתהליך. עכשיו נשאלת השאלה לאן אנחנו הולכים. אחרי שנים שהן צעדנו במקום ויובש מוחלט בחלק הקדמי, יש לנו כמה יהלומים בסגל עם אוריינטציה התקפית שיכולים להביא אותנו לאנשהו. ואני לאו דווקא מתכוון לערן זהבי הבלתי נלאה (בכל ליגה, מול כל יריב), אלא לשחקנים כמו מנור סולומון שכל נגיעה שלו בכדור מרגשת, שכל אחד על אחד שלו באגף יוצר מצב. לשחקנים כמו אלי דסה, אלחמיד, שון וייסמן, מונס דאבור ועוד כמה כישרונות שגדלים בכדורגל הישראלי.
עכשיו צריך להרצוג לשלב גם משחק הגנה אירופי. מאוד יכול להיות שהתהליך הזה לא יצלח ולא נגיע לשום דבר, אבל לשם שינוי צריך פשוט לשבת בשקט ולתת למאמן לעבוד. אם הוא יצליח לשנות לשחקנים ולכולנו את התפיסה, הרווחנו. אם לא, נשארנו באותו מקום בדיוק.
נכון, המאמנים הקודמים הצליחו להביא יותר נקודות בקמפיין שלהם, אבל אם תנסו להיזכר בתקופה שלהם על הקווים, תגלו שזה היה מאוד מאוד משעמם. אז בין כדורגל פחדני, מבוקר ואנמי שלא מביא אותנו לכלום ושום דבר, לבין כדורגל יצירתי, התקפי ומעניין (תרצו או לא, בקמפיין הזה משחקי הנבחרת הפכו למעניינים), אני בוחר בהרצוג. כי אם נחזור רגע לפתיח, כמו שאנחנו יודעים מקום המדינה אין לנו הגנה, אז למה שלא נחשוב התקפה? אחרי הכל, ההגנה הכי טובה היא ההתקפה, ואת זה יש להרצוג בשפע.
