זאת הפעם הראשונה מזה שנים רבות, שלמרות הפסד ולמרות שלא הבטחנו את מקומנו בפלייאוף (אם כי נותר סיכוי לא רע), שאני ממש לא מאוכזב מנבחרת ישראל, משום שיש לנו נבחרת "אחרת". לא דומה בכלל לנבחרות מהקמפיינים האחרונים. יש אור בקצה המנהרה עם אנדי הרצוג. וכל העשרות ששלחו לי בלילה הודעות מסוג של "מה שהיה הוא שיהיה" - זה ממש לא נכון. יסלחו לי כל המאמנים הישראלים האחרונים, אצל הרצוג יש לי ביטחון מלא בנבחרת, אני לא מרגיש נבחרת שכונתית.
להרצוג יש עוד הרבה עבודה, אין ספק בכלל, אבל אנחנו שופטים אותו רק לאחר 4 משחקים רשמיים, עם שני ניצחונות ושני הפסדים. בתחרות ספורט בין קבוצה לקבוצה, יש מנצחים ויש מפסידים, יש כישלון ויש הצלחה. במבחן הבית בגביע האומות, עם שתי נבחרות בדרג שלנו, לא הצלחנו להעפיל. זה כישלון במבחן התוצאה, נקודה. אבל לא מדובר בכישלון שמצריך לשלוח את המאמן הביתה, בשום אופן לא, כי אצל הרצוג יש נבחרת והיא לא רעה בכלל, יש סגל מצוין שאפשר לעבוד איתו. הרצוג לא מושפע מהתקשורת ומסוכנים כאלה ואחרים, לכן מקצועית אני מאוד סומך עליו.
גם המאמן צריך להשתפר. למשל, במצב של פיגור 2:1, אין מה להפסיד ואין ממה לפחד. היריבה היא לא הולנד, ספרד או צרפת בחוץ. כולה סקוטלנד ואני כותב "כולה" כי ראינו ברבע השעה הראשונה למה אנחנו מסוגלים ובטח ברבע השעה האחרונה, עם כניסתו של דיא סבע, ולא היה חסר הרבה כדי שנשווה ל-3:3. סבע היה חייב להיכנס לפני אלמוג כהן. לא הייתה לנו בעיה בקישור, הייתה לנו בעיה של עוד שחקן ברחבת היריב, עם סבע ותומר חמד זה היה מצוין.
התחושות עכשיו של אכזבה גדולה מוצדקות. אני יכול להבין את אוהדי נבחרת ישראל, שבשנים האחרונות אהבו לא לאהוב את הנבחרת, לא ראינו כלום ושום דבר, אפילו מינימום של לחימה על כל כדור לא ראינו. היום המצב שונה. גם השחקנים בראיונות מביעים את דעתם על האווירה בנבחרת והמקצוענות שבה. נבחרת "אחרת" כבר כתבתי. אחרת לגמרי ושונה ממה שראינו בשנים האחרונות.
בשבועות האחרונים ערן זהבי שוב היה במוקד הנבחרת. צריך לשחק או לא, עוד לפני כן צריך להיות בנבחרת או לא ואם הוא בנבחרת צריך לפתוח או לא. זהבי שחקן מצוין. אלי אוחנה, מהגדולים בהיסטוריה, אמר עליו אתמול "הגדול בדורו", אני כלל לא מתווכח. אני מאלה שחשבו שזהבי לא צריך לקבל זימון משום שהוא לא שיחק בשני הניצחונות על אלבניה וסקוטלנד וצריך להמשיך לתת קרדיט לאותו הרכב שניצח. הרצוג חשב אחרת ואתמול סוף סוף זהבי כבש שער. אבל הוא צריך להבין שבנבחרת לכולם יש את המחויבות, ללא יוצא מהכלל, גם אם הוא חושב שהוא הכוכב הגדול של הנבחרת.
השער השלישי שספגנו היה רק בגלל אדישות וחוסר אכפתיות של זהבי למאמץ ההגנתי. נשלח אליו כדור ובאדישות מכעיסה הוא מוותר לבלם הסקוטי על הכדור, בדרך לשער השלישי שספגה ישראל. שער שבעצם חיסל את סיכויינו לנצח. עם כל הכבוד ליכולת הכיבוש שלך, ערן, יש דברים נוספים שצריכים לבוא לידי ביטוי במאמץ המשותף לנצח משחק. החלוץ המרשים ביותר מבין הליגיונרים הוא מואנס דאבור, שמבקיע בסיטונות באוסטריה ובליגה האירופית. יש אמנם סבלנות לשערים שלך, מואנס, אבל בשלב מסוים תצטרך לפרוע את השטרות גם בנבחרת, כדי שלא תיכנס לרשימה ארוכה של שחקנים גדולים בקבוצות שלהם ולא במדים הלאומיים. תמיד יארבו לך שחקנים כמו דיא סבע ותומר חמד, בעתיד גם שחקנים נוספים.
השחקן הישראלי הטוב ביותר הוא בירם כיאל. כיאל, שחקן הרכב ראשון בליגה הקשה ביותר בעולם, מביא את יכולתו גם לנבחרת, הכל מהכל, הגנה, קישור והתקפה. פנטסטי. באופן כללי, הרצוג מצא הרכב ושיטה שמתאימים מאוד לנבחרת. שלא כמו מאמנים שמרמים וטוענים שחמישה בהגנה זה התקפי ולא הגנתי. עם מגנים כמו דסה וטוואטחה, זה אכן התקפי. יש מקום לשיפור בהגנה, במיוחד במרכז אצל הבלמים, אבל כבר אמרנו, להרצוג היו רק 4 משחקים רשמיים. הקישור טוב עם כיאל, לדור פרץ ולביברס נאתכו יש הרבה עליות וירידות במשחק, לכן יש גם את אלמוג כהן ובעתיד גם את דור מיכה, עומר אצילי ומנור סלומון. יש על מה לבנות ויש עם מי לעבוד. בשורה התחתונה, בינתיים לא הגענו לפלייאוף, אבל אני מעריך שבכל זאת נגיע.
הבשורה היא שנהיה בדרג השלישי במוקדמות היורו. לא הרביעי, כמו שהיינו במוקדמות המונדיאל, מה שלא השאיר לנו שום סיכוי. עם הגרלה נוחה, בהחלט אפשר לפנטז על יורו 2020. יש שחקנים, יש מאמן, הקהל שצמא להצלחת הנבחרת יחזור למלא את האצטדיונים. אחרי הרבה שנים, אני אופטימי. המשחק של הנבחרת ריגש אותי. הנבחרת בהחלט "אחרת".
ציונים לקמפיין
אריאל הרוש 6. אלי דסה 7. שרן ייני 6. לואי טאהא 5. עומרי בן הרוש 5. טאלב טוואטחה 7. בירם כיאל 8. דור פרץ 7. ביברס נאתכו 7. מואנס דאבור 5. ערן זהבי 5. תומר חמד 6. דיא סבע 6. והכי חשוב: אנדי הרצוג 8.
