במשך שנים מחכים חובבי הכדורגל הישראלי לכדורגל טוב מצד הנבחרת, אך חוו אכזבה אחרי אכזבה. כשמסביב דיברו על עלייה לטורניר גדול כמו מונדיאל או יורו, מהר מאוד זה התהפך לצחוק וללעג על כחולי המדים. אף אחד לא מצפה שישראל תשחק ברמה של ברזיל או צרפת או בלגיה. תנו לנו 90 דקות של לחימה, תתקפו מתי שאתם יכולים, תראו לקהל שאוהב אתכם שאתם לא מזלזלים בו וכך בדיוק היה תוך 72 שעות בלבד מול סקוטלנד ומול אלבניה. לא כדורגל גדול, אבל מי צריך יותר משש נקודות ומשחק לחימה אדיר שמשאיר לנו סיכוי להעפיל ליורו 2020?
לא מעט גבות הורמו עם מינויו של אנדי הרצוג. נכון שהוא לא בא עם רזומה גדול במיוחד, אבל ווילי רוטנשטיינר האמין בו וזה מה שחשוב. שני האוסטרים בהחלט רוצים להצליח ובכלל לא מעניין אותי אם הם כן מדברים באוזנייה או לא. לי דווקא יותר מפריעה ההתערבות הבלתי נסבלת של אלון חזן. רואים אותו מדבר יותר מדי עם הרצוג. שב אלון, שב. הרצוג הוא המאמן.
מה שמאד בולט לטובה בנבחרת הישראלית זאת חוליית הקישור. כיאל, נאתכו ודור פרץ פנטסטים. גם בשלבים בהם אלבניה שלטה, השלישייה הזאת איזנה בחטיפת כדור או ביציאה מהירה להתקפה. כשאני מסתכל היום על המשחק של כיאל, אני שואל, איפה פיספסנו אותו? זה הוא ועוד 10. כל כך רב גוני, עם כישרון ואגרסיביות. פשוט גדול. חבל רק שמאמנים אחרים פרט להרצוג לא ראו זאת.
השיטה בה משחקת ישראל מתאימה לה. יש מאמנים גונבי דעת שמשחקים עם 5 בהגנה ואומרים שזאת שיטה יותר התקפית. כל זה נכון רק כשיש לך מגינים כמו דסה וטוואטחה. שני המגינים הטובים בישראל עשו עבודה של שחקני כנף, כששרן ייני ועומרי בן הרוש מחפים כל הזמן, וזה נראה מצוין. גם אריאל הרוש היה במשחק גדול. אחרי כל מה שעבר עליו בשנים האחרונות, מגיע לו קצת נחת. היכן שלא שיחק, היו בעיות. עכשיו כשהוא שוער הנבחרת והאלופה, אולי השקט המקצועי והכלכלי יובילו אותו לתקופה הטובה בקריירה, שתעזור לנבחרת ישראל והפועל ב"ש המתחדשת.
אבל לא רק להגנה ולקישור מגיעות מחמאות. יש לנו שחקני התקפה טובים והבולט שבהם הוא מואנס דאבור. עם כמויות השערים שהוא מבקיע בחו"ל אי אפשר להתווכח. בנבחרת זה עדיין לא הולך, אבל יש סבלנות. גם תומר חמד מוכיח את עצמו לא פעם בנבחרת וגם מלך השערים בעונה שעברה, דיא סבע. ולצידם יש גם את בן שהר, אלירן עטר ואיתי שכטר. הרצוג מנסה למצוא את השילוב המתאים ביותר. במשחק מול סקוטלנד הבקיעו שני קשרים, נגד מלטה שני חלוצים.
המסקנה שלי ברורה. עם כל הכבוד לערן זהבי, ויש הרבה כבוד, לא כל שחקן מתאים לשחק בנבחרת ישראל. לי מאד בלטה העובדה ששחקני הנבחרת, בטח בחלק הקדמי של המגרש, הרבה יותר משוחררים כשהוא לא משחק. די עם הפוקוס עליו, גם ככה הוא לא הביא הרבה לנבחרת ישראל וצריך להשתחרר מהתלות בו. דאבור, חמד וסבע מספיק טובים להבקיע גם בלי הצל התמידי של זהבי.
לסיכום, יש לנו נבחרת טובה, בינתיים, לדרג השלישי באירופה, וגם זה משהו. צעד אחר צעד. בנוגע לציונים, אעשה זאת בגדול על שני המשחקים ביחד. הרוש, כיאל, פרץ ונאתכו 8. כל השאר, על שני המשחקים, 7. אבל אחרי הרבה מאד שנים ראינו נבחרת לוחמת, רוצה, מבינה את השיטה של המאמן ומבינה שחייבים לעשות הכל על המגרש כשלובשים את מדי התכלת-לבן.
אני, באופן אישי, מאוד נהניתי מהנבחרת. זה הזכיר לי את הזמנים בהם נבחרות ישראל שיחקה באיצטדיון ר"ג לעיני 45 אלף אוהדים נלהבים שמאמינים שאפשר לנצח בבית כל נבחרת. נכון שסמי עופר וטרנר לא יכולים להכיל 45 אלף צופים, אבל אין כמו התחושה שאוהבים את נבחרת ישראל והשחקנים סוף סוף גם מחזירים אהבה. זה לא היה שנים.
