לפני כל הגרלה של הנבחרת, הפרשנים מנסים "לבנות" את הבית הקשה ביותר האפשרי ואת הבית הקל ביותר. האקסיומה היא שככל שהיריבות הן אטרקטיביות יותר, כך הסיכוי להעפיל קטן יותר. וככל שהיריבות אפורות יותר, כך הסיכויים גוברים.
ובכן, בהגרלת מוקדמות יורו 2020 קיבלנו את האופציה השנייה. במקום לקבל את הולנד וגרמניה, נבחרות שימלאו את האיצטדיונים בארץ ויספקו חווייה אדירה לקהל, קיבלנו את פולין ואוסטריה, שעם כל הכבוד לרוברט לבנדובסקי ודויד אלאבה, לא גורמות לריגוש מיוחד בקרב האוהד הישראלי.
אז כן, מבית כמו זה שישראל הוגרלה אליו הסיכוי לסיים באחד משני המקומות הראשונים ולהעפיל ליורו 2020 הוא טוב יותר מהאופציה ההפוכה, ועדיין – וזו השורה התחתונה – הסיכוי הוא קטן.
עם כל הכבוד לניצחונות הבית על אלבניה וסקוטלנד בליגת האומות, ישראל היא עדיין נבחרת מאוד בינונית. העובדה שמעולם לא העפלנו למונדיאל או ליורו מאז שהתחלנו לשחק באירופה היא עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה. ושימו לב מי כן עשו זאת בשני העשורים האחרונים: אלבניה, וויילס, לטביה, איסלנד, סלובקיה, צפון אירלנד וגם סלובניה – שגם היא תהיה בין היריבות שלנו במוקדמות היורו.
בהגרלה שהתקיימה בדאבלין, ישראל דורגה במקום ה-30 מתוך 55, דירוג שנקבע על פי התוצאות בליגת האומות. באליפות אירופה הקרובה ישתתפו 24 נבחרות. כלומר על פי הדירוג שלנו, אנחנו לא בין 24 הנבחרות הטובות באירופה. אגב, אם נסתמך על דירוג פיפ"א, מצבה של ישראל עוד יותר גרוע: היא נמצאת במקום ה-40 באירופה (וה-90 בעולם). רק לשם השוואה, פולין במקום ה-13 באירופה, אוסטריה 14, סלובניה 34, מקדוניה 35, ורק את לטביה (47) ישראל מקדימה.
הניצחונות על אלבניה וסקוטלנד היו מרשימים, ללא ספק. הם נתנו תחושה טובה ואופטימית לקראת מוקדמות היורו. יש תחושה שנבחרת ישראל הפכה דף והחלה דרך חדשה, והקהל אהב את מה שהוא ראה. אבל המשחק מול סקוטלנד חשף שוב את כל הבעיות שמהן סובל הכדורגל הישראלי.
פולין היא אכן נבחרת "אפורה", אבל משחק בה אחד הסקוררים הגדולים בכדורגל העולמי: רוברט לבנדובסקי. וזה לפני שנזכיר את שוער יובנטוס, ווייצ'ך שצ'ז'ני, פיוטר ז'ילינסקי וארקדיוש מיליק מנאפולי וקז'ישטוף פיונטק מגנואה. פולין משחקת בשנים האחרונות בקביעות בטורנירים הגדולים וביורו בצרפת לפני שנתיים הגיעה לרבע הגמר. הסיכוי של ישראל להקדים אותה שואף לאפס.
ומה עם אוסטריה? נכון, היא לא העפילה למונדיאל ברוסיה, אבל כן עלתה ליורו 2016. כמו פולין, גם היא נבחרת "אפורה", אבל מרבית שחקניה מופיעים בקבוצות הבונדסליגה. בליגת האומות היא הפסידה לבוסניה בחוץ, סיימה עימה בתיקו בבית וניצחה את צפון אירלנד גם בבית וגם בחוץ. לישראל יש רקורד חוץ לא מוצלח ויהיה קשה מאוד לחזור עם נקודה (או יותר) מהמשחק בווינה, אם כי בבית יש לאנדי הרצוג סיכוי סביר להוציא משהו מול הנבחרת עימה הוא כל כך מזוהה.
הבעיה מבחינת ישראל היא ששתיים משלוש הנבחרות הנוספות בבית, סלובניה ומקדוניה, שהגיעו מדרגים 4 ו-5, הן נבחרות טובות בהרבה ממה שאולי נדמה לנו. נכון, סלובניה נראתה רע מאוד בליגת האומות, ולא ניצחה באף אחד מששת משחקיה, אבל צריך לזכור שהיא שיחקה בהרכב חסר בדרך כלל, בלי הכוכב הכי גדול שלה, שוער אתלטיקו מדריד, יאן אובלאק. במוקדמות היורו היא אמורה לשחק בהרכב מלא.
את מקדוניה אנחנו מכירים היטב. כזכור, היא ניצחה את ישראל באצטדיון סמי עופר באותו משחק שבו ערן זהבי השליך את סרט הקפטן. וכן, גוראן פאנדב עדיין שם ואין לו שום כוונות לתלות את הנעליים.
העניין הוא כזה: סלובניה ומקדוניה, ואולי גם לטביה, הן לא נמושות. הן לא נבחרות שאין להן מה למכור, בטח לא כאשר הן יארחו בביתן. גם פולין ואוסטריה עשויות לאבד שם נקודות. ולישראל, לצערנו, יש סיכוי אפילו גדול יותר לאבד נקודות במשחקי החוץ הלא פשוטים הללו.
כמעט בכל קמפיין בו השתתפה נבחרת ישראל היו משחקים בהם היא הפתיעה לטובה. אבל בכל קמפיין היו תמיד את התוצאות המאכזבות, איבוד הנקודות מול יריבות שעל הנייר היו נחותות. כי בסופו של דבר בקמפיין של 10 משחקים, הדברים מתאזנים. וכשהם מתאזנים, הנבחרת מסיימת במקומה הטבעי, שהוא בין המקום השלישי לרביעי.
בואו נאמר שאם הסיכוי להעפיל מהבתים האחרים נע בין אפס ל-10%, מהבית שאליו הוגרלנו הסיכוי הוא לא יותר מ-20% אחוזים. וגם זה בדוחק. במחשבה נוספת, אולי היה עדיף להיות מוגרלים לבית של הולנד וגרמניה: לפחות היינו נשארים עם החוויות.
