מאז המשחק שנכנס לתודעה אי שם בעונת 1994/95, בו נגעה יד האלוהים בקבוצתו של אלישע לוי - אז מאמן צעיר ואלמוני בהפועל בית שאן - בדרך למהפך, 2:3 על מכבי חיפה והישארות בליגה, הכדורגל הישראלי אימץ אותו לחיקו. הצניעות, היושרה, הלויאליות, הסבלנות, החיוך הנבוך והסיפור של המאמן המוכשר מהפריפריה סייעו לאלישע, וכן - גם ההצלחה המקצועית בקבוצה הצנועה.
13 שנים אחרי אותה דרמה חיפאית, ולאחר הצלחות בקבוצות קטנות, קיבל לוי את המפתחות לוולוו המפוארת של יעקב שחר. עם שתי אליפויות (ואחת נוספת שהתפספסה על רקע שיטת הקיזוז) במכבי חיפה והעפלה לליגת האלופות בשלוש שנים, הוא הוכיח שהוא מתאים לרמות הגבוהות. גם בהצלחות של הפועל ב"ש מהשנים האחרונות יש למאמן יד, אפילו שתיים, והדרך של הישראלי היפה לאימון נבחרת ישראל הייתה סלולה. 22 אחרי עונתו הראשונה בליגה הבכירה, אלישע לוי היה קונצנזוס בכדורגל הישראלי.
לנבחרת הוא הגיע אחרי הקמפיין הנוראי תחת אלי גוטמן במוקדמות מונדיאל 2010, אז הכחולים-לבנים לא היוו פקטור בבית הרבה פחות מאיים מהנוכחי שאיתו מתמודד אלישע. היה נראה שנמוך יותר מזה אי אפשר לרדת ושמבית שבו היריבות הן ספרד ואיטליה, יש רק מה להרוויח. זה אפילו התחיל טוב עם שלושה ניצחונות בארבעת המשחקים הראשונים והפיח תקוות שההימור הצליח, אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד.
אלישע ששמע ביקורות על "נחמדות יתר", נאלץ לא רק לספק הסברים על הפן המקצועי, אלא גם להתמודד עם לא מעט בעיות משמעת: ביקורות פומביות מצד אריאל הרוש ותומר חמד שלא חששו להביע את דעתם בתקשורת, "תאקל" עם ניר ביטון, דין ודברים עם טאלב טוואטחה לעיני כל באימון והשלכת סרט הקפטן של ערן זהבי. על הדרך היה גם איבוד שליטה, ואולי גם אמון מצד לוי ומצד חניכיו. כל זה בנוסף לתוצאות המאכזבות יצרו מתכון לדייסה של אלישע. והטעם? לא משהו.
אלישע רצה להראות שיש לו דרך בה הוא דבק, רק שנראה שלאורך הדרך, הוא בעצמו הלך לאיבוד, או לאבדון. אירועי המשמעת הרבים הם רק "טריגר" לפרשיות החוזרות ונשנות בנושא הזימונים התמוהים והבלתי מוסברים לנבחרת לאורך כל הקמפיין (ע"ע קני סייף). דיא סבע (9 שערים), מונס דאבור (10 שערים בליגה האוסטרית ובאירופה), חנן ממן, עומר אצילי ואפילו ערן לוי מציגים יכולת נהדרת ונמצאים בשיא כושרם, אך לא זומנו לסגל לקראת ליכטנשטיין וספרד.
מנגד, ליאור רפאלוב שאינו נספר בקלאב ברוז', אלירן עטר שכבש בפעם האחרונה בחודש פברואר וגידי קניוק שמשחק בליגה האוזבקית כן בסגל, כמו גם בוריס קליימן שזומן ברגע האחרון במקום עומרי גלזר למרות שהוא יושב על הספסל בבית"ר ירושלים. גם הזימון של טל בן חיים החלוץ, שעדיין לא כבש בספרטה פראג, תמוה. זה לא באמת מפתיע, אבל העיקר העקביות.
פרט לכך, אי אפשר לשבת במסיבת עיתונאים ולומר ש"צריך לעשות הכל כדי להחזיר את זהבי, נבחרת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על שחקן כמוהו" אחרי פרשת סרט הקפטן, ומנגד לא להזמין את דאבור - מלך שערי הליגה האוסטרית - בטענה ל"חוסר מחויבות". אי אפשר לא לזמן את סבע, חנן ממן, אצילי וערן לוי כי "צריך להוכיח לאורך זמן בכדי להיות ראוי לנבחרת", אבל כן להכליל בסגל את דור אלו, מרואן קבהא ומנור סולומון לאחר מספר הברקות. בקמפיין הנוכחי זומנו מספר שיא של שחקנים לנבחרת, וגם ככה היה ברור שאת המונדיאל נראה מהבית, אז למה לא לשנות גישה?
בצמד המשחקים הקרוב הייתה אופציה לחשוב על טובת עתיד הכדורגל הישראלי. הרי אף אחד לא מצפה שננצח את ספרד או שנפסיד לליכנשטיין, ואת הקמפיין הזה סיימנו כבר בתבוסה הביתית לאלבניה לפני ארבעה חודשים, אז למה לא לנסות לרענן ולהזרים דם חדש? למה לא לבנות דור עתיד עם שחקנים צעירים ומוכשרים לקראת הקמפיינים הבאים? למה לא לתת צ'אנס למי שבאמת פורע שטרות ומביא קבלות? למה להמשיך עם זימונים קבועים ומקובעים? לאור היכולת בקמפיין הזה, שום תוצאה מול ליכטנשטיין כבר לא תפתיע.
בסופו של דבר, אלישע הפסיד למרות שלא היה לו מה - לאו דווקא בתוצאה הסופית, אלא בדרך. הוא הפסיד בשיטה, באינטראקציה עם שחקני מפתח שהתלוננו השכם וערב על המסרים הלא ברורים והתמיהה על האימונים, בהתנהלות עם פרשיות חוזרות ונשנות בקמפיין, ובעיקר הפסיד את היותו קונצנזוס. אם לא תהיה הפתעה גדולה, הנבחרת תסיים את הקמפיין במקום הרביעי והלא מחמיא, בלשון המעטה. מבחינת המאמן החביב בישראל, אימון הנבחרת היה בגדר חלום ופסגת שאיפותיו, ומכאן אפשר להסיק שכנראה לא עדיף כישלון מפואר על פני חלומות במגירה. תשאלו את אלישע. בקיצור, מישהו פנוי בליגת העל?
