נדמה שהיו אינספור סיבות למתוח ביקורת על נבחרת בעקבות הקמפיין הזה: הריחוק מהקהל, בעיות המשמעת, הזימונים של אלישע לוי ועוד, הערב (שני) למרות ששוב יצאנו עם ידיים ריקות, קיבלנו בטדי סיבה קטנה לאופטימיות. למרות משחק לחימה וששיחקה לאורך כל המשחק ללא רגשי נחיתות, ישראל ספגה הערב (שני) 1:0 מספרד, במשחק שחתם את קמפיין מוקדמות המונדיאל.
למרות ההפסד, אחרי קמפיין שלם בו הנבחרת התרחקה מהעם, משחקים כמו אלה הם בדיוק מהסוג שגורמים לאוהדים לאהוב את הנבחרת. אומנם שחקני ישראל הם לא המוכשרים באירופה וגם לא החסונים שבהם, אבל הערב הם הוכיחו שניתן לחפות על כך באמצעות לב ונשמה, ואת זה הקהל צריך וידע להעריך.
לאורך כל הקמפיין הנבחרת התבטלה מול המדורגות מעליה: נגד איטליה היא לא ממש היוותה יריב, נגד אלבניה ספגנו תבוסה ואפילו מקדוניה חגגה בארץ, נדמה שהביקורת חלחלה במעט וראינו הפעם נבחרת אחרת. מחויבת, שמודעת למידותיה ולא מנסה לעשות את מה שהיא לא יודעת.
היא נאבקה עד השניה האחרונה, ואפילו כמעט כבשה מהזדמנות של הרוש בתוספת הזמן, בכך היא גרמה ל-28,700 אוהדים שהגיעו בעיקר בשביל כוכבי "לה רוחה", להעריך את ההופעה של החניכים של אלישע לוי, שהוכיחו שאפשר גם אחרת.
טל בן חיים המנוסה הוביל את הגנת הנבחרת, שעמדה טקטית לאורך רוב דקות המשחק מול התקפה, שמורכבת משחקנים שקורעים רשתות בליגה הספרדית. אז נכון, דויד קלטינס לא מגן ימני, בן חיים הבלם בן 35 ואופיר דוידזאדה לא ממש הצליח בבלגיה, כשנותנים את הלב והנשמה ונלחמים עד טיפת הזיעה האחרונה, דברים יכולים להיראות אחרת.
רגע לפני ההתכנסות לכבוד צמד המפגשים, אריאל הרוש סיפר על כך שפספס בקיץ חתימה בוויאריאל הספרדית בגלל שלא קיבל דרכון אירופי, הערב, כנראה שהוא השיג לעצמו מעקב מצד מספר קבוצות מהליגה החזקה. במשחקו השלישי בקמפיין, שוערה של אנורתוזיס, העלה שוב תהיות למה הוא לא היה השוער מתחילת הקמפיין. ביטחון בכדורי גובה, משחק שקט שהקרין על משחק ההגנה ומקבץ הצלות הוכיחו שהוא יכול ומסוגל להיות השוער של הנבחרת בקמפיין הבא.
אינספור שיאים שליליים נשברו בקמפיין הזה, ארבעה הפסדי בית מחמישה משחקים (לראשונה מאז קמפיין מוקדמות המונדיאל ב-1994), מספר הנקודות הנמוך ביותר מאז הצטרפה לאירופה (12), 10 שערי זכות, מקום רביעי, זריקת סרט הקפטן של ערן זהבי ובעיות משמעת, שלא ראינו קודם לכן מהנבחרת, אבל דווקא הסוף נותן תקווה שאולי אפשר אחרת.
יוסי בניון, אחד מהגדולים שבשחקני ישראל אי פעם, ערך את ההופעה ה-102 שלו בנבחרת, שעשויה גם להיות האחרונה שלו, וזכה לכבוד שמגיע לו. האוהדים תמכו בו וידעו להעריך אותו, במה שצפוי להיות אקורד הסיום של קריירה בינלאומית, שכל שחקן ישראלי יכול להתקנא בה.
אחרי שנתיים מטלטלות של הנבחרת, התקווה היא שאולי אם נתרכז בכדורגל ולא במשחקי כבוד, ישראל תוכל שוב לספק מקור לגאווה. הקמפיין כולו צריך להיות חשבון נפש עבור כולנו. השחקנים, שנדמה היה שהפכו לגדולים מהנבחרת, המאמן שאיבד את הסמכות והשליטה בחדר ההלבשה, היו"ר שאפילו לא הגיע לחלק מהמשחקים, והקהל שהפך את הלעג לנבחרת לספורט לאומי.
הקמפיין הבא יכול להיות הזדמנות של כולם, מהאוהד הראשון ביציע ועד השחקן האחרון על הקווים, להתלכד מחדש: לבוא מאהבה ולשים את הגאווה בצד, להבין את המציאות הנוכחית, שבה אנחנו לא מאריות אירופה, ולשחק בהתאם לכך. כך, אולי רק כך, הנבחרת תחזור להיות גאוות האומה.
