צמד המשחקים מול מקדוניה וליכטנשטיין הוכיח שיש משהו לא טבעי בכל הנוגע לנבחרת ישראל. אפילו השורה התחתונה שהיא 6 נקודות (מאזן נהדר) ביכולת חלשה מאוד (ממשחק למשחק הייתה פחות טובה) היא דוגמא מצוינת. מצד אחד, שחקנים מדברים על החשיבות העצומה לייצג את הנבחרת מצד אחד, אבל לא מצליחים להתעלות. אני ממש לא מתייחס כרגע לניצחון או הפסד ספציפי, אלא לכך שהרמה שלהם כבודדים וכקבוצה רוב הזמן לא עולה אלא אפילו יורדת בנבחרת.
מצד שני, השיח הציבורי סביב הקמפיין דיבר על זה שאין ציפיות כבעבר כי הנבחרת בינונית, דבר שלא הפריע לביקורת לחגוג. התחושה שעולה נותנת לפעמים את ההרגשה שיש ניסיון לגמד כל דבר חיובי ולהדגיש כל סימפטום שלילי.
גם ההתנהלות סביב הנבחרת, ברמת התגובות לאירועים לא ממש כיבדה את הנהלת ההתאחדות לצערי. הערכים שמדברים על דרך לפני תוצאות נעים כעלה נידף ברוח בהתאם לנוחות. הדוגמא שממחישה זאת יותר מכל היא הראיון של ערן זהבי לאחר המשחק מול ליכטנשטיין, שאחריו אף גורם לא טרח להוקיע את השפה שבה קפטן נבחרת ישראל השתמש מעל במת הנבחרת.
יש שלוש סיבות עיקריות שלדעתי גורמות לנסיגה של שחקנים בנבחרת: הראשונה היא שבזמננו כשחקנים (עד לפני עשור בערך), הנבחרת הייתה חלון היציאה לחו"ל. הדבר היה מגבש את הנבחרת להישגיות ומוציא מכל אחד אקסטרה. כיום כל שחקן כבר מצא לעצמו קבוצה בחו"ל או לחילופין מחזיק בחוזה שמן בישראל בקבוצה מצליחה, ששומרת עליו בצמר גפן. לעומת זאת כשאלה מגיעים לנבחרת, הם רואים ששם כולם חשופים לביקורת תמידית ללא מערכת שמסוגלת להתמודד עם זה. לכן, אותם שחקנים בוחרים לחזור לפינה היומיומית שלהם בקבוצה המגוננת, ולהגיע לחוזה מפתה בחו"ל גם ללא הצלחה גדולה בנבחרת.
הסיבה השנייה מתקשרת לרגע שבו מגיעות הביקורות. באותו זמן השחקנים נכנסים למלכוד בין ביטוי החשיבות של הנבחרת לבין תחושת האנטי המצטברת כלפיה והריחוק מהקהל והתקשורת. אי אפשר להתנתק מאותן תחושות, במיוחד כאשר יש אכזבה הדדית כל הזמן מצד השחקנים כלפי הקהל, ומצד האוהדים לאלה שנמצאים על הדשא. כמעט בכל קמפיין תחושת האנטי ההדדית נוצרת בשלב מוקדם, רק שהחקנים לא יודו בזה לאור הרגישות.
הסיבה השלישית היא שברמה המקצועית אנחנו בורחים מהמציאות. אנחנו מסרבים להפנים את המחלות של הכדורגל שלנו ולא ממקסמים את הטקטיקה הנכונה כדי לצמצם פערים. יש רצוי ויש מצוי.
בלאו הכי ברמת הנבחרת קשה לגבש משחק של הבנה עיוורת כמו בקבוצה בגלל מיעוט הזמן, ולכן צריך להתחיל מהבסיס של ביטחון בהגנה ומשם להעז בהתקפה, וזה משהו שהוא בהחלט אפשרי. אלישע לוי יכול להיות האיש שיעשה מה שאברהם גרנט עשה בזמנו, במה שהיה הקמפיין ההישגי האחרון של הנבחרת. השאלה במה הוא יבחר.
מלבד המישור הטקטי במגרש, השבוע גם זעק הפן המנטאלי. ראינו איך הנבחרת נתקפה פאניקה מכל שער שקיבלנו והבחנו בחוסר הפירגון בין שחקני ההתקפה כשהיה לחץ באוויר. אם זה לא הספיק, אז לקינוח הגיעה גם סערת דבריו של קפטן הנבחרת, ערן זהבי, שבחר להשתמש במילים שלא ראויות לקפטן נבחרת.
אפשר להבין את התסכול של הכוכב של גוואנגז'ו מהביקורת. אפשר להבין את זה שמבחינת השקעה הוא בא ונותן את כל מה שיש לו ועדיין חלק מזלזלים בזה. מה שאי אפשר לקבל, זה שגדול שחקני ישראל מאז יוסי בניון, שפילס את דרכו לצמרת בזכות עבודה קשה ורעב אינסופי להישגיות, לקח על עצמו שושלת שלמה במכבי ת"א, ומי שענד את קפטן הנבחרת, התייחס לביקורת בצורה כזו ובשפה כזו, ללא תגובה הולמת של ההתאחדות.
ערן זהבי הרוויח סופרלטיבים ביושר, הלוואי ויגדלו פה שחקנים עם הרעב שלו להצלחה, התנועה שלו ללא כדור ועוד דברים מצוינים שהוא עושה. גם הוא צריך לדעת שאם הוא במשך ארבע שנים לא מצליח להוביל את הנבחרת כמעט באף משחק, ולא להתעלות אפילו מדי פעם כמו שהוא עושה בקבוצה, אז זה מאכזב באופן טבעי. אני בטוח שזה מאכזב גם אותו ללא קשר למה ה-GPS הראה בסוף המשחק. מבחינתו, אפשר ורצוי להיות כנה, להיות האיש שלפעמים גם שם מראה מול פני התקשורת, אבל אסור להשתמש בדרך שבה הוא עשה זאת.
עכשיו כשאנחנו עם שש נקודות ויוצאים לאלבניה, יש הזדמנות לתקן בעזרת כל הדברים שנכתבו פה ולא עשינו. אפשר להתעלות מנטלית, לפרגן, לשחק בשיטה שמתאימה לנו כנבחרת, ולקבל את ערן זהבי כמנהיג וכקפטן אמיתי. אמן.
