שנים שהיא רק מאכזבת אותנו, שהיא יורקת לבאר, שהיא מקבלת פיק ברכיים ברגעים הכי חשובים, שהיא מתרפסת מול כל יריבה טובה. אבל לא עוד, לא הפעם, לא היום, לא ב-2014. הערב (ראשון), רשמה נבחרת ישראל את אחד מניצחונותיה הגדולים ביותר בשנים האחרונות, ואולי אי פעם - 0:3 מ-ד-ה-י-ם על נבחרת בוסניה בסמי עופר. הפרס: עליה למקום הראשון בבית ב' במוקדמות יורו 2016, כשבצידה העובדה הבאה - העפלה היסטורית לאליפות אירופה היא כעת משימה אפשרית מאין כמוה.
מאז ה-0:5 המיתולוגי ההוא על אוסטריה ביוני 1999, הנבחרת בכחול-לבן לא גברה על יריבה טובה ממנה במשחק קובע באמת. מאז ה-0:5 ההוא, בכל פעם כולנו נזכרים בערגה כמה טוב היה פה עם ברקוביץ', רביבו, בנין ואבוקסיס. עד הערב, עד שהגיעו ערן זהבי, עומר דמארי, גילי ורמוט וביברס נאתכו. אם דור הזהב הקודם נעצר בפלייאוף מול דנמרק, כנראה שלדור החדש יש את היכולת להגיע באמת למעמד השיא של הכדורגל האירופי. וכן, יש לנבחרת גם את סמי עופר המגה-הביתי, נשק שלא היה לה אף פעם. וברוך שפטרנו מאיצטדיון רמת גן, אולי האיצטדיון הכי פחות ביתי בעולם.
האמת, הניצחון הזה היה באוויר, אלא שבניגוד לשנים עברו - ישראל סוף סוף עמדה בציפיות ולא קרסה תחתיהן. כבר בפתיחה, ניתן היה לראות מה עומד להגיע: הנבחרת הציגה כדורגל התקפי, החמיצה ממצבים קורצים וגם נעזרה באופיר מרציאנו, שנתן עוד הופעה נהדרת בשער. בדקה ה-36 הר הגעש בחיפה התפרץ כשגילי ורמוט החזיר לאלי גוטמן על כל האמון וכבש בבעיטה מחוץ לרחבה. רגע לפני השריקה למחצית, עומר דמארי, ככל הנראה החלוץ הכי טוב שגדל פה מאז אלון מזרחי, הכפיל בהתקפה נהדרת. האדום המוצדק שנשלף לטוני שונייץ' (46) גנז את כל התקוות לקאמבק בוסני וערן זהבי קינח בדקה ה-70 בעוד מתפרצת פנטסטית.
אז כן, זה היה משחק היסטורי, לפנתיאון, לארכיון הזהב של הכדורגל הישראלי. ומי זוכר עכשיו את זה שאדין דז'קו לא הגיע ובמצב של 0:0 סנאד לוליץ' החטיא מ-4 מטרים. אלי גוטמן, ש"זכה" ללא מעט ביקורות, על הא ועל דא, ענה לכל המבקרים ומוביל - לפחות כרגע - את הנבחרת לקמפיין הטוב ביותר שלה עד כה. כי אם הניצחונות על אנדורה וקפריסין היו בבחינת "מאסט", הרי שההתפוצצות מול בוסניה היתה משהו שלא ראינו כאן הרבה מאוד זמן. 15 שנים, כבר אמרנו?
נדמה שגם אין זמן טוב יותר לניצחון המדהים הזה, שבועות אחדים אחרי שהכדורגל הישראלי הגיע לשפל המדרגה באירועי הדרבי המבזים. הערב קיבלנו את המראה הכי יפה, הכי טובה, הכי חיובית שהכדורגל שלנו יכול להראות: תצוגה של כשרון, של אופי, של קהל שסוף סוף מחובר לנבחרת - ולא פיו פיו ואוהד אידיוט אחד שמחליט להרוס את החגיגה.
אבל עכשיו, בכל מקרה, מתחיל המבחן האמיתי של ישראל - איך יורדים מהאולימפוס הזה עד מרץ. המשחק הראשון אחרי ההצגה מול אוסטריה ב-99 היה בקפריסין, ושם ישראל הפסידה. במרץ, אם כן, יגיעו לכאן וויילס ובלגיה, כשאחרי הערב - מדובר בשתי היריבות העיקריות על שני המקומות הראשונים. שני ניצחונות זו אולי בקשה מוגזמת, אבל 4 נקודות יהיו שוות, אולי, מקום בצרפת. אלא שכעת תתחיל כבר העבודה הפסיכולוגית של גוטמן: איך יורדים לקרקע אחרי הצגה בסדר הגודל הזה. כדי שלא נחכה לניצחון הגדול הבא 15 שנה. הפעם, נסתפק בארבעה חודשים.
הרכבים
נבחרת ישראל: אופיר מרציאנו; אייל משומר, טל בן חיים, איתן טיבי, עמרי בן הרוש (אופיר דוידזאדה /78); שרן ייני, ביברס נאתכו (ניר ביטון /74), ערן זהבי, גילי ורמוט (ליאור רפאלוב /70), טל בן חיים; עומר דמארי
נבחרת בוסניה: אסמיר בגוביץ'; מנסור מודז'ה (אדין וישקה /46), אמיר ספאחיץ', טוני שונייץ' (הורחק /46), אנל האדז'יץ'; מוחמד בשיץ' (סאנין פרשיץ' /46), האריס מדוניאנין, מיראלם פיאניץ' (גויקו סימירוט /62), סנאד לוליץ', זוראן קברז'יץ'; איזט האירוביץ'
