(תמונה: אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל)
1. הסוף. באנגלית אמריקאית מוכר היטב המשפט לפיו "אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך". כלומר, הדבר שקובע את הרושם לגבי היכולות שלך כאדם הוא הזיכרון האחרון - מה שנשאר טרי. האמת היא שאף פעם לא באמת הסכמתי עם האמירה הזאת (מייקל ג'ורדן, למשל, יתווכח איתה מאוד - ספק אם מישהו זוכר את המשחק האחרון האמיתי שלו, בזמן שכל אחד יכול לזכור בדיוק איפה הוא היה בזריקה ההיא בסולט לייק סיטי), אבל דבר אחד בטוח: אם יש סיפור שהאמירה הזו לא נכונה כלפיו, הרי שזהו הסיפור של קיץ 2023 בכדורגל הישראלי.
חדש! לחצו כדי לעקוב אחרי הת'רדס של ערוץ הספורט
כי בסופו של דבר, תמונת הסיום שלו - התבוסה אמש 3:0 מול אנגליה - לא מייצגת את מה שראינו. ויש לכך סיבות מקצועיות די ברורות; בתוך טורניר היורו, שהתאפיין בפערים קטנים ובתחושת "הכל פתוח", אנגליה התבלטה כמו גוליבר בליליפוט. לא סתם היא עוד לא ספגה שער בטורניר הזה - בכל פעם שראית אותה על המגרש, היא היתה עדיפה משמעותית על היריבה שלה. אנגליה היא לא ממש "נבחרת צעירה" - יש בה שחקני בוגרים לכל דבר, שמשחקים בכמה מהקבוצות הבכירות באנגליה (קרטיס ג'ונס מליברפול, קול פאלמר ממנצ'סטר סיטי). ובסוף בסוף, עם כל הכבוד לניסים ולאופטימיות הקוסמית, כשזה מתנגש עם שחקנים של מכבי נתניה, הפועל תל אביב או אפילו מכבי תל אביב (עם כל הכבוד ויש מלא) - הפער ברור.
כך שכואבת ככל שתהיה, אסור שתמונת הסיום תבלבל או תקהה את הטעם שאמור להיות לקיץ הזה - טעם מתוק מאוד. הכדורגל הישראלי, שרוב הזמן הוא מוצר די חבוט ולפרקים שנוא (בוודאי המותג "נבחרת ישראל") זכה לשדרוג מרשים שעבר כחוט השני בין המונדיאליטו לקמפיין היורו. בקיץ הזה, המושג "נבחרת ישראל" כבר לא היה שם נרדף לכישלון. ללוזריות. לחוסר תקווה - אלא להצלחה. ישראל שינתה צורה, במובן מסוים, והפכה להיות מהנבחרות ה"נודניקיות" האלה, שקשה לנצח. כאלה שיושבות לך (בתור היריב) על הווריד כמו עלוקות, נצמדות, לוחצות, ובעיקר מסוכנות מאוד בכל נגיעה בכדור. את המנגינה הזאת, לא רק שאי אפשר, אלא גם לא צריך להפסיק.
וזה יהיה המבחן הגדול של נבחרות ישראל מכאן והלאה. האם קיץ 2023 היה תאונה משמחת, או משהו גדול מזה? האם זה רק שנתון מוצלח או משהו שיתגלגל גם לדורות שדופקים בדלת? המשימה הגדולה של האחראים בהתאחדות לכדורגל, ואולי גם של כל הכדורגל הישראלי, תהיה לקחת את הרוח הזאת ולשמר אותה. בתקווה להיות לא פחות שמחים וגאים, גם בקיץ הבא.
2. המאמן. הנה מסקנה אחת שאולי אפשר לקחת מהקיץ הזה: מאמן לאומי זה מקצוע. לא מדובר בתובנה מובנת מאליה בכל הקשור לספורט הישראלי, בוודאי לא לכדורגל; הנחת העבודה שלנו, במשך שנים, היתה שמאמן נבחרת ישראל הוא מעין פרס שניתן למאמן הקבוצות הטוב ביותר - כך מונו שלמה שרף, ואברהם גרנט, ודרור קשטן, ואלי גוטמן. מאותה הסיבה היו כאלה שרצו למנות לתפקיד את ברק בכר; כל אחד מהם צבר הישגים לאורך השנים בקבוצות, כדי להגיע לפסגת הסולם - אימון נבחרת ישראל. המחשבה היתה שמאמן טוב בקבוצות יהיה בהכרח מאמן טוב בנבחרת. ובדיעבד, מתברר שלא כך היא.
כי בסופו של דבר, אימון קבוצה ואימון נבחרת הם שתי משרות שונות לחלוטין. בקבוצה מדובר על תהליך ארוך, עם חודשים של הכנה לעונה ועם עבודה מעמיקה - כשמאגר השחקנים הוא בלתי מוגבל, ומכיל בתוכו גם שחקנים זרים. בניית הפאזל המקצועי היא מלאכה שמחייבת כישורים שונים לגמרי, וגם מחייבת איזשהו רעיון גדול ומייסד שעומד מאחורי כל המהלך - "השיטה". בנבחרות, צריך להגיד, קשה מאוד ליישם שיטה; מאגר השחקנים מצומצם יותר. לא סתם בספרד קוראים למאמן הנבחרת "בוחר השחקנים" - כי זה בעיקר מה שהוא עושה. כמובן שהוא צריך להעמיד את השחקנים על המגרש, ולקבל החלטה איך לשחק, אבל העבודה שלו בעיקר קצרת טווח, והוא תלוי מאוד בשחקנים שלו.
אופיר חיים וגיא לוזון הם שני אנשים שונים מאוד: בטמפרמנט, באופי, בסגנון הדיבור - אבל יש קו אחד שמחבר בין שניהם. גם חיים וגם לוזון הם שני מאמני קבוצות בינוניים למדי - אם תסתכלו על רזומה הקבוצות שלהם, כמעט ולא תראו הצלחות יוצאות דופן. אבל לצד זאת, שניהם בקיץ הזה הוכיחו שהם טובים במקצוע הספציפי שהוא מאמן נבחרת. שניהם הצליחו, בטווח זמן קצר (לוזון אפילו בטווח קצר יותר מאשר חיים), לגבש סביבם את הנבחרת, לאחד וללכד אותה, ולהפוך אותה לקבוצה מנצחת. בעבודה הייחודית שהיא לבנות נבחרת, לוזון וחיים הצליחו בגדול.
אז מה הלקח? אולי שגם אנחנו צריכים ללמוד משהו לגבי הדרך שבה אנחנו תופסים את משבצת מאמן הנבחרת. מי שאימן קבוצות בצורה מוצלחת, לא בהכרח יצליח בעבודה השונה שהיא אימון נבחרת לאומית. אפשר לראות את זה גם בנבחרות אחרות; ארגנטינה, אלופת העולם המכהנת, הודרכה ע"י ליונל סקאלוני - שכמעט ולא עבד בקבוצת בוגרים (יש לו קדנציה אחת כעוזר מאמן בסביליה). גם צ'יצ'ה, מאמן נבחרת ברזיל היוצא, הסתובב בקבוצות רבות אבל לא ממש אימן ברמות הגבוהות - ואת אותו הדבר אפשר להגיד גם על זלאטקו דאליץ', מאמן נבחרת קרואטיה שהביא אותה פעמיים לחצי גמר המונדיאל.
את הנבחרת הלאומית צריכים לאמן אנשים שמורגלים ומנוסים בעבודה של אימון נבחרות. כאלה שמסוגלים ללכד נבחרת שמגיעה מכל מיני מקומות (לפעמים ממדינות שונות) לכדי כוח אחד שמנצח על הדשא במשחק נתון. האם אלה בהכרח יהיו אופיר חיים או גיא לוזון? לא בטוח, אבל קו החשיבה שהביא להצלחה שלהם - צריך להמשיך גם הלאה.
3. מראה מראה שעל הקיר. האמת היא שהביטוי השחוק לפיו הכדורגל הוא "מראה של החברה" נראה קצת מוזר בקיץ האחרון: כנראה שאין פער יותר גדול בין הנבחרת הצעירה של ישראל, לבין מה ששודר מיד אחריה - התמונות מחסימת הכבישים באיילון, והמהומה שקורעת את ישראל בחודשים האחרונים. אם האחת סימלה את המכנה המשותף, שגדול מכל סובייקט - השנייה סימלה את הקרע, את הפער ההולך ומתרחב בין הישראלים.
אז מה קרוב יותר למציאות? נראה לי שזו השאלה שמטרידה את מנוחתם של רבים מהאנשים שחוו את שני האירועים, אחד אחרי השני. האם חבורת הישראלים האמיצה והנחושה שלבשה כחול-לבן והתאחדה תחת אותו הדגל, או האנשים שלא מפסיקים לריב - תחת אותו דגל ממש. לי אין תשובה, אבל נראה לי שאם יש עוד משימה לכדורגל הישראלי כולו - על כל שלוחותיו, בין אם זו נבחרת הנוער, הצעירה, הבוגרת, או הליגות השונות שתכף יחזרו לפעילות - היא להמשיך ולשדר את המסר הזה.
להמשיך ולהבהיר לציבור הגדול שנשאר בבית שיש אלטרנטיבה. שבסופו של דבר, אחרי כל המחלוקות והשנאות, יש משהו אחד שמחבר בין כל האזרחים - על אף האמונות, הדתות והדעות השונות. יש קולקטיב ישראלי שמסוגל להתאחד ולעבוד למען מטרה משותפת. יש לא מעט אתגרים בדרך - את חלקם ראינו ממש לא מזמן, עם המשחק של הנבחרת נגד אנדורה בטדי. יש הרבה כוחות שינסו להזיז את השעון אחורה, לסחוב אותנו שוב אל המחלוקת. לי רק נותר לקוות שהכוחות החיוביים והיצרניים ינצחו. כי אם יש משהו שלמדנו בקיץ הזה, הוא שהנבחרת יכולה וצריכה להיות מודל לחיים משותפים.
ואם זה יהיה הלקח, אולי עוד נשיג ניצחון הרבה יותר גדול, אפילו מהניצחון בפנדלים נגד גאורגיה.
להתראות בקיץ הבא.
