אפתח את דבריי בגילוי נאות: כמו אצל כל בני דורי, אייל ברקוביץ' היה בהחלט דמות נערצת בילדות. כדורגלן ישראלי מאוד, אבל גם מאוד לא ישראלי ברמת הכישרון שלו - ביכולת להדהים וללהטט על מגרשים שגדולים על מידות הכדורגל הישראלי, ביכולת להחזיק מעמד באי הבריטי, ובלקיחת חלק בדור הכי מוכשר של הנבחרת - כנראה מאז ומעולם. לא היה שחקן שהגיע לכזו רמת ביטוי בנבחרת, אולי עד ערן זהבי של הקמפיין האחרון.
וזה בוודאי אמור לתת לו קרדיט, גם בשאלה על מינוי מאמן לאומי. אחרי שאמרתי את כל זה, המינוי של אייל ברקוביץ' לתפקיד מאמן נבחרת ישראל הוא טעות. טעות שנשלם עליה, וכזו שלא רק תפגע בנבחרת - אלא גם תשדר מסר מדאיג לגבי הכדורגל הישראלי בכללותו.
בראש דבריי, אפיג את המחשבות שלכם מראש: לא, אני לא חושב שיוסי אבוקסיס, או ניר קלינגר, או רוני לוי, או אפילו ברק בכר (מי שלמיטב הבנתי לא נמצא על הפרק) יוכלו לעשות יותר טוב. מבחינתי, את נבחרת ישראל היה אמור להוביל מאמן זר (לדעתי זה היה צריך להיות מאמן זר בשם אנדי הרצוג, אבל אלה מים מתחת לגשר) - וכל אופציה ישראלית היתה, ככל הנראה, פחות טובה.
אבל אבוקסיס, קלינגר ולוי - הגם שיש חולק על מידת כשירותם לתפקיד, לאור רזומה די מפוקפק - הם מאמנים. אנשים שעשו קריירה, שהובילו קבוצות, שהעמידו 11 שחקנים לקראת משחק כדורגל, שניהלו חדר הלבשה, שעמדו בלחצים - וגם הגיעו להישגים (מסוימים). הבחירה בהם היא אולי לא אידיאלית, אבל היא מבוססת על איזשהם קריטריונים בסיסיים.
אייל ברקוביץ', שעל מעלותיו כשחקן, אין חולק - לא עומד באף קריטריון בסיסי. הוא מעולם לא אימן קבוצת בוגרים (אפילו לא קבוצת נוער, לאלה שזורקים את הטיעון השחוק "גם הרצוג לא אימן"), אפילו בליגה שנייה. הוא מעולם לא היה על הקווים בשום מצב, מעולם לא חווה את תפקיד המאמן על כל המורכבות שלו.
שלוש פעמים הוא היה בתפקיד ניהולי בכדורגל הישראלי: פעם אחת במכבי נתניה (ושם זה נגמר בפיצוץ עם דניאל יאמר ועזיבה עוד לפני שהעונה התחילה), פעם אחרת בהפועל תל אביב (שם זה נגמר בפיצוץ ועזיבה מתוקשרת מול חיים רמון), ובסוף כבעלים של הפועל ראשון לציון (מה שגם שם נגמר בטונים צורמים). בשום מקום הוא לא הצליח לייצר לאורך זמן עבודה משותפת ואמון - דברים שהם מהותיים בחיים של מאמן, קל וחומר של מאמן נבחרת ישראל.
זה הג'וב הכי חשוב שיש לכדורגל הישראלי להציע. הכי בכיר, גם ברמת השכר. פסגת הפסגות, שאליה שואף כל מאמן מתחיל. ומתן התפקיד לאדם שאין קשר בינו לבין עבודה מקצועית עמוקה, משדר מסר: של כניעה לפופוליזם, של התגברות השאלה השיווקית ("הוא יחזיר את העניין", אומרים לי. כן. אני ממש רואה את העניין שיגבר כשנובס על הדשא) על השיקולים המקצועיים. גם כך לכדורגל הישראלי יש תדמית קצת חלטוריסטית. לא מעט החלטות מתקבלות באופן הלא נכון, ע"י האנשים הלא נכונים. לא צריך לתת אישוש לתדמית הזאת, עם מינוי חסר פשר.
"כן", הם אומרים לך, "אבל גם קלינסמן קיבל את נבחרת גרמניה, ו-ואן באסטן קיבל את נבחרת הולנד, בלי שהיו מאמנים". ובכן, לגרמניה והולנד יש פריבילגיה. מערכת הכדורגל שם כל כך משומנת ואיכותית, שהמערכת יכולה להרשות לעצמה למנות גם אנשים נטולי רזומה באופן יחסי, והיא עדיין תעבוד כמו שצריך.
לנו אין את הפריבילגיה הזאת, ולכן תפקיד מאמן הנבחרת הוא עדיין מאוד חשוב - כמנהיג המערכת, כמי שצריך לשדר ענייניות ולהוביל דרך חדשה. עם כל הכבוד, ברקוביץ' לא יוכל להוביל תהליך כזה של שינוי.
וזה הזמן לציין: אם אייל ברקוביץ' היה מוכן לעשות את המאמץ וממש לבנות קריירה - להתחיל בקטן, גם בקבוצות נחותות, ולבנות את עצמו כאישיות מקצועית, לדעתי היה לו יתרון בדיוק בגלל הרקורד שלו כשחקן. ברקוביץ' עשה את הבחירה שלו והעדיף לא להתקרב לתפקיד האימון - מסיבותיו האישיות (שאפשר להבין אותן - הוא רואה היטב מה קרה לחבריו מדור השחקנים שניסו את התפקיד כפוי הטובה שנקרא "מאמן כדורגל"), ועכשיו רוצה להיות מאמן הנבחרת תוך קיצור דרך.
ובמלים אחרות: אם אפילו אייל ברקוביץ' לא האמין ביכולת שלו לאמן קבוצה, קל וחומר את נבחרת ישראל, למה שאנחנו נאמין בו?
ולא. נס (כנראה) לא יקרה לנו, ופח שמן לא נמצא בקרוב. הפערים בין נבחרת ישראל לבין הנבחרות הטובות בעולם ברורים גם לי. נצטרך ללכת דרך ארוכה כדי לבנות מערכת שבסופה תהיה גם נבחרת בוגרת מוצלחת, יציבה, כזו שמסוגלת לייצר הישגים. אבל מי שמציע את ברקוביץ', מציע לוותר: טענה שלנבחרת אין משמעות או חשיבות, ואפשר להתמקד בפולקלור - להביא מאמן כי הוא אישיות מבדרת או מוחצנת, ולא כי הוא מספיק טוב לתפקיד.
אין לנו את הפריבילגיה להרים ידיים. כל מי שהכדורגל הישראלי חשוב לו, צריך לעשות הכל כדי שהוא יצליח לבנות את עצמו מחדש - וזה מתחיל במינויים שמבוססים על עובדות. על נתונים. על הערכה מקצועית. השינוי שהכדורגל הישראלי צריך לעבור יתחיל מהראש, מתפקיד המאמן הלאומי. ובדיוק בגלל זה, הוא צריך להיות אדם שכשיר לתפקיד.
ואם אתם רוצים שיהיו "קטעים" במסיבות העיתונאים, תמיד אפשר למנות את אלי יצפאן. הוא הרבה יותר מצחיק מברקוביץ'.
