אוקטובר, 1992. לפני חודש חגגתי יום הולדת שש, והמשפחה שלי ציינה קצת יותר משנה מאז המעבר מישראל לאוסטריה. בסלון יושבים כמה חברים של המשפחה, מהקהילה הישראלית המגובשת בווינה, וצופה בנבחרת של שלמה שרף עורכת הופעה ראשונה בקמפיין מוקדמות אירופי. השחקן שתופס את עיניי הוא זה שכבש את שני השערים הראשונים בדרך ל-2:5 חד משמעי של האוסטרים על הנבחרת, אנדראס הרצוג.
בשנים הבאות, אני נדבק בחיידק הכדורגל, כי מי שגדל באוסטריה של שנות התשעים, קיבל מספיק סיבות להתאהב בענף. המדינה נהנתה מתור זהב נדיר, כזה שהכדורגל המקומי לא ידע מאז שנות החמישים. ב-1994, קזינו זלצבורג הגיעה לגמר גביע אופ"א, ובעונה שאחרי היא עשתה חיים קשים לאייאקס ומילאן הגדולות בשלב הבתים של ליגת האלופות, אליו הגיעה אחרי שהדיחה בלי בעיה את ה"בלתי מנוצחים" של מכבי חיפה.
ב-1996, הלפיד עובר לראפיד וינה, שהגיעה לגמר הגביע למחזיקות גביע. אלא שלצד הגאווה מהצלחת הקבוצות המקומיות, האוסטרים התגאו בעיקר בשני שחקנים שעשו חיל בליגות זרות, טוני פולסטר שהפציץ בקלן, והרצוג, שנצץ בוורדר ברמן.
המנהג של לעקוב אחרי ליגיונרים לא שמור רק לישראלים, ואוהבי הכדורגל באוסטריה נהנו שבוע אחרי שבוע מההצגות של הרצוג, שכיכב בברמן. עונת הבכורה שלו הסתיימה באליפות גרמניה, כעבור שנה זה נגמר עם גביע כשהוא כובש בגמר, עד שב-1995 באיירן מינכן החליטה לעשות את מה שהיא עושה כשהכוכב הגדול משחק אצל היריבה, והביאה אותו כחלק ממיני-פרויקט-גלאקטיקוס ביחד עם צ'יריאקו ספורצה השוויצרי ויורגן קלינסמן.
באוסטריה התלהבו כמו כל מדינה קטנה ששולחת כדורגלן לקבוצת פאר בסדר גודל כזה, וכמי שפקד את אצטדיון ארנסט האפל לא מעט באותן שנים, כולם חיכו לראות את הרצוג במדי הנבחרת. הוא היה בעל הבית, כזה שיודע לבעוט, למסור ולכדרר, לוקח עליו את המשחק. בקמפיין מוקדמות יורו 1996 הוא היה בורג מרכזי בקבוצה מלהיבה, שהייתה רחוקה נקודה מהמקום השני וההעפלה, וסיפקה לי כילד המון רגעים בלתי נשכחים.
אחרי החזרה שלנו לארץ ב-1996, המשכתי לעקוב מרחוק אחרי הכדורגל האוסטרי, נאחז בכל הזדמנות ליהנות ממנו. ב-1997 הגעתי לאורווה לעודד את ראפיד וינה, אותה אהדתי, וראיתי איך הנבחרת האוסטרית סוף סוף מימשה את הפוטנציאל עם העפלה למונדיאל 98'. בזמן שכל חבריי חיכו בטורניר למשחקים של ברזיל, הולנד, צרפת וארגנטינה, אני לא פספסתי דקה מהמשחקים של אוסטריה. היא אמנם הראתה אופי וכבשה שלושה שערים בתוספת הזמן, כשעל האחרון, מול איטליה, חתום הרצוג, אבל זה לא הספיק כדי להעפיל לשמינית.
ואז הגיע הרגע ממנו חששתי. ישראל, המדינה בה נולדתי ושהייתי כבר מושקע רגשית לחלוטין בכדורגל שלה, הוגרלה בקמפיין מוקדמות יורו 2000 נגד אוסטריה, שעל הכדורגל שלה התחנכתי. התערבתי עם חבר לכיתה על 100 ש"ח, סכום דמיוני עבור ילד בכיתה ז', שאין סיכוי שאוסטריה מפסידה בסיכום שני המשחקים. אלא שפולסטר, כמו רבים מהשחקנים הגדולים של שנות התשעים, התבגר, הרצוג לא הצליח לסחוב לבד, איל ברקוביץ' תפס יום ענק, וזה נגמר ב-0:5 מטורף באצטדיון רמת גן.
בקמפיין הבא, מוקדמות מונדיאל 2002, הקרע האישי שלי רק גדל. האינתיפאדה השנייה בעיצומה, נבחרת אוסטריה עושה פרצופים וגורמת לדחיית המשחק האחרון בקמפיין, מול ישראל, והמאמן, אוטו באריץ', הופך לאויב העם. אז הגיעה אותה תוספת זמן מפורסמת, והעבירה של שמעון גרשון על סף הרחבה.
כשראיתי שהרצוג הוא זה שניגש לבעוט, אמרתי לאבא שלי שאין סיכוי שזה לא בפנים. לא כשזה הוא, מעמדה כל כך נוחה, והכל מונח על הכף. כשהכדור נכנס וחלום הפלייאוף נגמר, האכזבה שלי הייתה ענקית, אבל בניגוד לרוב אוהדי הכדורגל בארץ, לא יכולתי לשנוא אותו. זה היה אקורד הסיום של תקופה יפה של הכדורגל האוסטרי, שנכנס לתרדמת של 15 שנים, והאוסטרים חזרו להתמקד בסקי ושאר ענפי החורף.
הרצוג עצמו הספיק מאז לחזור לעונת סוג-של פרישה בראפיד וינה אהובתי, ואחרי סיום הקריירה, דאג היטב להתרחק מתפקידים שעלולים לסכן את המוניטין שלו. מבחינתי, שנים אחרי הדילמות והתחושות שהמפגשים בין אוסטריה לישראל הן מעין דרבי אישי, המעגל נסגר, ולשחקן ההוא, שלימד אותי לאהוב כדורגל, יש הזדמנות להעלות עוד כמה חיוכים על הפנים.
