הפסד הנבחרת ביום שבת למקדוניה מסמל יותר מכל את התקופה של אלישע לוי והחלטותיו במהלך הקדנציה שלו. שוב הגענו לצומת T שממנה אמורים לחשוב לאן פנינו מועדות ועושה רושם שסערת ערן זהבי גרמה לנו לשכוח את הליקויים של הכדורגל הישראלי. נתחיל עם המאמן הלאומי, שלדעתי הגיע לעמדה הרבה יותר בזכות קשרים ופחות בזכות כישורים לתפקיד הספציפי. אלישע הוכיח שהוא לא מתפקד וקופא ברגע האמת בכל פעם שצריך אותו.
ההצהרה של בניית הנבחרת על ערן זהבי, השיקולים בהרכבת הסגל, קל וחומר ההרכב, לא מובנים בלשון המעטה ומלבד ססמאות לא קיבלנו אף פעם הסבר מקצועי אמיתי לשינויים ולהחלטות. אלישע לא הגיע מוכן ועושה רושם שהוא לומד את התפקיד תוך כדי תנועה. אפשר ללמוד זאת מהקיצוניות וחוסר היציבות בזימונים, בהרכבים, במגמה ובדרך המשחק. לא ראיתי שום ניסיון לשפר ליקויים, להבין מהן החוזקות ולהתאים את ההרכבים בכל משחק לגופו. יש הבדל בין משחקים בהם אתה מגיע כמתגונן למשחקים בהם אתה אמור לשלוט.
מעבר לכך, השוער הלאומי זקוק ליציבות. כולנו מבינים שגלזר, בנקודת הזמן הזו, מוכשר ככל שיהיה, כנראה שאינו מוכן לתפקיד ונעשה לו עוול ענק כשזרקו אותו למים העמוקים, גם אם מדובר במקדוניה. הבחירה בו לא מפתיעה לאור העובדה שגם מאמן השוערים בנבחרת, ניר דוידוביץ', הוא במקרה גם מאמנו של גלזר במכבי חיפה. שמנו לב במשחק האחרון שמלבד בן ביטון, לא הייתה לנו שום אופציה למגן ימני נוסף. כולנו מבינים ורואים ששיר צדק, כבר זמן ארוך, נוטה לעשות לפחות טעות קריטית אחת שעולה לקבוצתו ולנבחרת בשערי חובה.
מרוואן קבהא משחק עונה שלישית במאריבור ורק כשהגיע העונה עם קבוצתו לישראל זכה סוף סוף להכרה ולזימון וקבלת מקום בהרכב. יש לי תחושה שבמידה ומשחק הנבחרת היה מתקיים עוד חודש, הוא שוב היה נשכח בסלובניה. מיכאל אוחנה, לדעת כולם, הוא שחקן מאוד מוכשר שיכול לעשות הבדל, אבל אם בהפועל ב"ש הוא עדיין לא שחקן הרכב קבוע, אז איך הוא הופך להיות כזה בנבחרת?
דעתי האישית שטאלב טוואטחה, שמתאמן ומשחק בבונדסליגה, עדיף על אופיר דוידזאדה. תומר חמד, מלך השערים של הנבחרת, עם אחוז כיבושים גבוה מאוד ביחס למשחקים ששיחק, משחק בפרמייר ליג אבל לא מוצא את מקומו ב-11 של הנבחרת. ההעדפה של זהבי בעמדה שלו לא עניינית ולא נכונה, לא עבור הנבחרת ולא עבור זהבי שהמאמן חפץ ביקרו. כשחמד נכנס למשחק, הוא זקוק גם לשחקני אגף שיכניסו לו את הכדורים לרחבה, כמו שקרה במחצית הראשונה. לכן ההחלפה של טל בן חיים החלוץ והכנסת איינבינדר במקומו הייתה לא נכונה.
סירסנו את משחק האגפים ושמנו את כובד המשחק באמצע ומשם היה קשה להפתיע. חמד הוא שחקן שיכול לרתק אליו את הבלמים, לגרום להם לחשוב ובעיקר לפנות שטחים בדיוק כפי שעשה מול איטליה בשער של בן חיים. זהבי זקוק לשחקן כזה לידו. מול מקדוניה, כשזהבי ירד לאחור, לא הייתה שום כניסה של שחקן לשטחים הריקים ונוצר מצב ששחקני ההגנה המקדוניים היו חסרי עבודה. אף אחד לא הטריד אותם ואלישע לא ראה את זה.
מה שאלישע כן ראה זה איך באופן הדרגתי הוא מאבד סמכות. בתוך תוכי יש לי תחושה שהוא הבין את זה וכאן בדיוק הוא היה חייב להיות נחרץ בהחלטות ובהצבת גבולות. כשיש יותר מדי אפור, אנשים מפרשים ומבינים את הכללים בדרך שלהם. ל"נחמד הלאומי" לא הייתה בעיה עם הכינוי שהודבק לו עד לשלב מסוים בקדנציה שלו. באיזשהו שלב זה הפך לנושא העיקרי מבחינתו - להוכיח שהוא אינו כזה והקיצוניות בקבלת ההחלטות ובדרך ההתנהלות מסמלת חוסר ביטחון, כשכולם מבינים ומרגישים בכך.
זה היה השלב שהכל כבר היה מאוחר מדי. ברגע זה, הניצחון הגדול עבור הכדורגל שלנו הוא לא עוד 3 נקודות. זה אמור להיות השינוי בתפיסה המרחבית, הגדלת תשתיות, בנייה נכונה מלמטה, שינוי בהרגלים, דרך הניהול, קבלת החלטות ומקבלי ההחלטות, חשיבה מערכתית נקייה, הכנסת התחום ושילובו גם במערכת החינוך, מה שיגדיל את שעות האימון, ונתינת זכויות לילדים במחלקות נוער ועירוב ההורים במה שקורה.
בימים האחרונים מדברים על התנהגות הקהל וחוסר ההבנה שבמשחק נבחרת אין מכבי, הפועל, בית"ר ולכן העידוד והתמיכה אמורים להיות אחידים, ללא קשר באיזו קבוצה שחקן כזה או אחר משחק. חובתו של הקהל לתמוך ולעודד וזה מה שקורה בדרך כלל לאורך השנים. אבל צריך לזכור שזכותו גם להביע את דעתו, תסכולו וחוסר שביעות רצון ממה שהוא רואה פעם אחר פעם. ללא קשר לניצחון או הפסד, הקהל בכל רחבי העולם רוצה לראות קודם כל ולפני הכל נתינה, אכפתיות, תשוקה, לחימה ובעיקר אמונה. את זה הוא לא מקבל ברצף ולמרות זאת משתדל להגיע כל פעם מחדש.
רק 11 אלף צופים הגיעו לסמי עופר, מספר דומה למשחקי מכבי חיפה בגביע הטוטו באותו האצטדיון. מישהו בהתאחדות צריך לתת על כך את הדעת, וגם להסביר את הסיבה לקיום המשחקים באצטדיון החיפאי אותו אנחנו מתקשים למלא. הסברה נכונה וניסיון לפתוח את האימונים לציבור יכולים לקשר ולחבר מחדש את הקהל, שילדים יוכלו לראות ולגעת בשחקנים עליהם הם גדלים. בעידן החדש, אין כמעט סמלים. עידן בו שחקנים שקהל רב מזוהה עימם עוברים ממקום למקום במחירים חסרי תקדים. המקום היחיד שנשאר לסמלים הוא הנבחרות הלאומיות ונראה שהמחויבות לסמל הלאומי לא קיימת. הזלזול בקהל שהולך הביתה עם הראש בין הידיים פעם אחר פעם ומעבר לכל, חוסר העניין והניתוק מהציבור.
אני מעריך את ערן זהבי הכדורגלן, שחקן שהחל את הקריירה בתפקיד הקשר האחורי, התפתח לעמדה של מתחת לחלוץ והמציא את עצמו מחדש בעמדת החלוץ. הגיע מלמטה עם לא מעט קשיים והתפתח לשחקן הטוב בישראל. שבר כל שיא אפשרי, חוצפן במגרש שדורש מעצמו ומהסובבים אותו. השחקן שהעז לחלום והיה מכוון מטרה. ערן מבין שהמהלך האחרון שעשה בבחירת קריירה בסין תשדרג אותו כלכלית, אבל עם הזמן הוא נפגע מקצועית בגלל ההתמודדות היחסית קלה ביומיום על המגרש.
כל אדם היה בוחר באופציה שהונחה לפניו. אופציה מלאת רווחים, אבל כנראה מתסכלת מקצועית. כל התסכול עם הקושי הזה, בנוסף לעובדה שאינו מצליח לייצר שערים בנבחרת כפי שחלם וכפי שהורגל בקבוצות, ככל הנראה גרמו לדברים הקטנים והלא חשובים להיכנס לתוכו ולגעת בו. בכך, בהינף יד, סרט הקפטן עף באוויר, נוחת על כר הדשא בסמי עופר ויחד איתו גם החלום האמיתי שלו ושל אלישע.
