בסיום המשחק של נבחרת ישראל עם בלארוס, אנחנו שוב נשארים עם הפער - שמלווה את הנבחרת כמעט מראשית הדרך: הפער בין התוצאות ליכולת. ברמת התוצאות, הנבחרת במצב לא רע בכלל - 4 נקודות מתוך 9, כשקוסובו איבדה נקודות מול אנדורה וסחטה תיקו מול רומניה, הוא מצב סביר ביותר אחרי שלושה משחקים. שתי נקודות נוספות מול קוסובו בבית היו משפרות את המצב, אבל לא מדובר באסון. ניצחון ביתי נגד אנדורה, תסריט שאוי ואבוי אם לא יתממש, יכול לפתוח מחדש את תמונת הבית והמאבק על המקום השני (שהוא הסיכוי הריאלי להגיע ליורו, לאור צבירת הנקודות של שווייץ).
ולצד זאת, קשה שלא להתרשם מהעובדה שהנבחרת כבר משחק שלישי נראית לא טוב, אפילו אובדת עצות. ואם נגד שווייץ אפשר לקבל זאת בהבנה (למרות שההתבטלות המוחלטת היתה בעייתית), המפגשים נגד קוסובו ובלארוס - לא בדיוק העילית של היבשת - הם חתיכת נורה אדומה לקראת ההמשך. בסופו של דבר, נגד הנבחרת החמישית בטיבה בבית היינו זקוקים לנס של הדקה התשעים (ולטעות של שוער) כדי לנצח - ולהרבה מזל כדי לא לקבל עוד שערים. וזה מצב שהנבחרת שלנו טובה יותר ממנו, עם כל הבעיות שיש. למרות שאיכותית יש לנבחרת מה להציע, ברור שמה שהיא הציגה - לא יספיק נגד רומניה בספטמבר.
שתי חסרונות עיקריים בלטו אצל הנבחרת: הראשון הוא הבור ההגנתי. נבחרת פחות מוגבלת מבלארוס היתה מסיימת את המשחק אמש עם הרבה יותר משער אחד. הרכות במרכז ההגנה היא ברורה, אבל לטעמי לפחות, זו בעיה עמוקה יותר שקיימת הרבה לפני שחזן קיבל את התפקיד: גם בתקופת ווילי רוטנשטיינר ספגנו גולים בסיטונות, וכך גם בתקופת אנדי הרצוג. אין בלם אמיתי בנבחרת ישראל מאז טל בן חיים (אלא אם אנחנו מאזרחים אותו), והעובדה שאנחנו מסתמכים על מיגל ויטור - שעל אף סגולותיו הרבות, מדובר בשחקן בן 33 שנוטה להיפצע לא פעם - רק מעידה על הבעיה בעמדה הזאת.
אמנם יש בשורה מסתמנת מכיוון נבחרת הנוער, עם שני בלמים ברמה טובה - סתיו למקין ואור ישראלוב - אבל ייקח זמן עד שהם יבשילו לעמדה של בלם בנבחרת הבוגרת, עם כל הלחץ שזה מביא איתו. בינתיים, יצטרכו למצוא פיתרון הגנתי לסיטואציה הזאת. אולי מכיוונו של אנריק סאבוריט ומטוב הלב של משרד הפנים, אולי מכיוונו של נטע לביא שנשאר מחוץ להרכב - ויכול היה לתרום לפחות ברמה הדפנסיבית.
מנגד, החיסרון העיקרי בחלק הקדמי היה היעדר בחוכמת משחק, ובמובן הזה בלט בהיעדרו אוסקר גלוך. בכל הדיון סביב אוסקר תמיד יש סוג של זהירות - מין רצון סמוי לא להתלהב יותר מדי, לתת לדברים לצמוח, לא לזרוק אותו ישר אל תוך האש הבוערת. אבל המציאות היא שבנבחרת הזאת, ובמצב העניינים הזה, לכישרון ולאומץ של גלוך אין באמת תחליף בהתקפה. למנור סולומון יש את היכולות שלו, אבל הוא מתקשה לסחוב את העגלה לבד. ברגע שגלוך על המגרש, לכל השחקנים יש עוד אופציה - וזה משחרר גם את סולומון להראות מה הוא יודע.
כשהיא היתה בלעדיו, הנבחרת הרבה פעמים הרגישה תקועה וקצת חסרת אלטרנטיבות. כשהוא נכנס, גם אם נשים בצד את שער הניצחון המעט מוזר, היה משהו יותר משוחרר - והנבחרת גם היתה יותר תכליתית והגיעה למצבים יותר טובים. בשורה התחתונה, גלוך במידה רבה הציל את חזן הערב - ולמאמן אין פריבילגיה להסתדר בלעדיו. גלוך צריך לשחק כמה שיותר, כל עוד הוא בריא, וככל שהוא יקבל את ההזדמנות - גם אנחנו נצליח יותר. נגד אנדורה תהיה הזדמנות טובה לתקן את הרושם ולשחק איתו מההתחלה, כי אין לנו עודף בשחקנים עם חוכמת משחק ועם יכולות ברמה שלו.
אז איפה אנחנו עומדים, אחרי שלושה משחקים? בעיקר עם תחושה עמוקה של חוסר מיצוי. של פער בלתי נתפס בין הרמה שיש, בוודאי התקפית, לבין מה שיצא לפועל. הכדורגל הישראלי שווה היום יותר ממה שהנבחרת שלו הראתה עד עכשיו במוקדמות יורו 2024. דעתי האישית היא שבכדורגל נותנים יותר מדי קרדיט לעמדת המאמן - ושבקבוצה, קל וחומר בנבחרת שמתכנסת אחת לכמה חודשים, המשקל עובר יותר לחומר השחקנים. אבל גם במשוואה הזאת, חומר השחקנים שיש בנבחרת מסוגל לעשות יותר מאשר ניצחון במזל על נבחרת לא טובה. ומכאן מגיעה האחריות של חזן לדעת לעשות יותר - גם עם מה שיש לו.
למרות הניצחון הדרמטי, קשה לומר שהבאסה מהערב של הנבחרת השתחררה. התחושה העמוקה היא שהמזל והמקריות שיחקו תפקיד הרבה יותר מהיכולת, ושבמאבקים הקשים באמת שמצפים לנו בדרך - יהיה קשה להצליח בדרך הזאת. החגיגות בסיום היו מתבקשות עבור קבוצת כדורגל שניצחה בדקה התשעים - אבל האם באמת יש לנו על מה לחגוג? הספק נשאר גדול מדי, גם אחרי שריקת הסיום בבודפשט.
