אמצע של איש אחד: החשיבות של מוחמד אבו פאני

לפעמים צריך להתחיל במובן מאליו. נבחרת ישראל צריכה לנצח את אנדורה. אמנם הבחורים של אלון חזן לא פתחו את קמפיין מוקדמות היורו בצורה משכנעת במיוחד, אך ניצחון על אנדורה הערב (21:45) לצד הפסד של רומניה בשווייץ ואנחנו עם כמות נקודות שווה למקום השני, לפני שני מפגשים ישירים מול רומניה וקוסובו ואחרי כדורגל רע מאוד.

לכן להתחיל לדבר על "השחקן שיכריע מול אנדורה" נשמע קצת מגוחך. מה שמשמעותי במשחק הזה, מעבר כמובן למצב בו איכשהו לא נשיג 3 נקודות, הוא הבסיס לעתיד. בניית שיטת משחק, ובעיקר דקות משותפות של 3 השחקנים הכי טובים של הנבחרת – אוסקר גלוך, מנור סולומון וליאל עבדה.

סולומון ועבדה פתחו מול בלארוס, בעוד גלוך עלה מהספסל והנבחרת נראתה טוב יותר מאז שעלה לדשא. השאלה הגדולה מבחינת אלון חזן היא מי, או מה, היא הדרך הטובה ביותר לתמוך בהם. בין אם זה חלוץ מרכזי שיעסיק את ההגנה (שון וייסמן) או ההגנה עצמה, ובעיקר הקישור ההגנתי. בעיקר קשר אחד, שהוא אולי השחקן המשמעותי ביותר של הנבחרת בחלון הזה – מוחמד אבו פאני.

לא מוגזם להגיד שאבו פאני היה השחקן השני או השלישי בטיבו של מכבי חיפה בחצי השני של עונת 2022/23. אחרי עומר אצילי, ואולי גם עבדולאי סק, ההשפעה של אבו פאני הייתה הגדולה ביותר, כקשר היחיד במערך עם 5 שחקני התקפה. ברק בכר העלה את דיא סבע, צ'ארון שרי, אצילי, דולב חזיזה ופרנטזדי פיירו ביחד בהתקפה, כשהוא יודע שהוא יכול לסמוך על אבו פאני כמי שיחזיק את הקישור. בפלייאוף עליון בו חיפה השיגה 21 נקודות מ-27 אפשריות כשאבו פאני פתח בהרכב, זה עבד ובגדול. הפלייאוף הזה, כנראה, היה כרטיס היציאה שלו לפרנצווארוש.

אבו פאני של החצי השני של העונה, לא מעט הודות לברק בכר, הפך לקשר האחורי המושלם. בטח עבור קבוצה כמו מכבי חיפה וקצת עבור נבחרת כמו נבחרת ישראל עם 4 שחקנים איכותיים מקדימה, מה שבעיניי הופך אותו לבאנקר גם מול אנדורה וגם במשחקים חשובים יותר. למה? בואו נצלול פנימה.

הגנה: אין פחד
כשרואים את אבו פאני על המגרש, קשה להאמין שהוא רק 1.64 מ', נמוך יותר מכותב שורות אלה וכנראה מרוב הקוראים שלהן. הוא אולי לא השחקן הגבוה, החזק או החכם ביותר, אבל הוא אחד השחקנים הכי אמיצים שיש לכדורגל הישראלי להציע. אחד שישחק עם הכדור שתי דקות ליד דגל הקרן אם הוא צריך לגרד תוצאה, אחד שיגיד להארי קיין מה הוא מעניין לו (ואז יחטוף ממנו שביעייה). לעתים זה עלול להיות קצת מופרז או מגוחך, אבל החוצפה החיובית הזאת השתלבה בצורה נהדרת בחיפה בשנה שעברה.

לאורך העונה הוא ניצח 51% ממאבקיו בליגת העל ובליגת האלופות, כולל הצלחה ב-21 מאבקים מול פריז סן ז'רמן בסמי עופר ו-22 ב-64% מול הפועל באר שבע באפריל, והוא עשה זאת בלי יותר מדי כרטיסים צהובים. היו לו שניים בלבד בפלייאוף העליון ו-5 סה"כ מאז ההרחקה ההיא מול מכבי תל אביב באמצע ינואר.

אבו פאני שחקן פיזי וכזה שלא מהסס להיכנס לתיקולים, אבל מצב בו הוא מחזיק את הקישור ומצליח להמנע מכרטיסים משנה את כל המשחק. הוא מוכן להיאבק על כדורים, אבל הפלייאוף העליון הראה שהוא יכול לעשות את זה גם מבלי להכנס לסיכונים מיותרים. הצהובים שכן קיבל היו במחזור הראשון של הפלייאוף מול אשדוד (כשחיפה הייתה בעשרה שחקנים) ובדקה ה-87 מול מכבי ת"א, ביתרון 1:3.

היכולת של אבו פאני לנצח במאבקים במרכז המגרש קריטית. היא חצי ממה שהופך אותו לקשר ה-50/50 הטוב ביותר שיש לכדורגל הישראלי להציע, בשינוי שהרגיש מנטלי לא פחות מטקטי: ברגע שבכר נתן לו את ההזדמנות להחזיק קישור שלם לבד הוא השיב בגדול, גם אם שאר ההתקפה קרטעה. החלקים הטובים באותה התקפה, בין היתר, היו קשורים להנעת הכדור שלו.

התקפה: יודע להזיז את הכדור
לאורך העונה אבו פאני השלים 84% מהמסירות שלו, כשהוא שילב בין מסירות מפתח למסירות פשוטות יותר שמתחילות התקפה בצורה מהירה. נגד בלארוס ראינו אותו עם 4 מסירות מפתח - יותר מכל אחד אחר בנבחרת - מה שמראה שהוא יכול לעשות גם את זה, אם יהיה צורך בכך. ברוב המשחקים, למשל כמו ההפסד לב"ש בטרנר שזכור בעיקר בגלל הקטטה ההמונית והמכוערת בסיום, הוא היה בתפקיד קצת שונה.

בסיום אותו משחק מול הדרומיים, הוא נעצר על 62 מסירות, הכי הרבה על הדשא, ב-90% הצלחה, ואפס מסירות מפתח. רובן היו כדורים פשוטים לצדדים או קדימה, כאלה שנועדו לאפשר לשחקנים המוכשרים לעשות את שלהם בזמן שההגנה הופכת להתקפה. הזמן הזה הוא אולי הזמן הגורלי ביותר שיש לקבוצת כדורגל, והוא הראה שהוא אחד השחקנים הטובים בנמצא בארץ ברגעים האלה ספציפית.

היכולת שלו לכסות שטחים הפכה אותו גם לשחקן שמאיים על השער כשיש צורך בכך, וזה מרגיש כאילו הוא בכל מקום במשחקים עם 50 או 60 מסירות מוצלחות באחוז גבוה. רובן, כאמור, מגיעות לשחקנים יצירתיים יותר באופן משמעותי וכאלה שיכולים להכריע משחקים. בכרמל קוראים להם צ'ארון שרי, במקרה של הנבחרת קוראים להם אוסקר גלוך.

הפתרון המושלם
אבו פאני פתח בהרכב של הנבחרת מול בלארוס בפעם הראשונה אחרי מעל שנה, ולא היה בסגל של הכחולים-לבנים בספטמבר ובאוקטובר. הייתה ביקורת על זה שהוא נשאר מחוץ לנבחרת כי הוא רצה לפתוח בהרכב, מה שלא מנע מחזן ובניון להזמין אותו הפעם. שחקן צריך כמובן לתת מעצמו בכל סיטואציה למען הקבוצה, אבל הפתרון הטוב ביותר של הנבחרת זה לתת לאבו פאני לפתוח.

בין אם זה במערך של "דאבל פיבוט" ליד נטע לביא, או במערך דומה ל-4:1:4:1 בשילוב התקפי יותר של גלוך וספורי, למשל, בהרכב שיהיה מעניין לראות נגד אנדורה ובהמשך נגד בלארוס בבית, הקשר החדש של פרנצווארוש הראה שהוא יכול להחזיק קישור הגנתי לבד.

בסוף, אולי, זה מה שגלוך, סולומון ועבדה צריכים. שחקן שיוכל לחסוך להם קרבות בשליש המרכז האמצעי ופעולות חשובות ברמה הטקטית ופחות ברמת השערים עצמם, וזה מה שאבו פאני יודע לעשות. הוא לוקח את כל העבודה השחורה על עצמו והופך את האחרים לטובים יותר. נבחרת ישראל צריכה את מוחמד אבו פאני.