צפו בתקציר>>>
(התקציר באדיבות כאן 11, תאגיד השידור הישראלי)
שריקת הסיום בלה פלאטה הותירה את הצופה הישראלי קצת מבולבל. מצד אחד, זו הייתה ההגדרה המושלמת למונח "הפסד מכובד" - נבחרת ישראלית שבקיץ אחד של טירוף חושים מצליחה להגיע עד חצי גמר אליפות העולם (חצי גמר! אליפות עולם!), אחרי שבדרך היא עוברת את נבחרת ברזיל (נבחרת ברזיל!), ובסוף נכנעת רק לנבחרת עיקשת וחזקה כמו אורוגוואי, על משטח דשא שהיווה פלאשבק למגרש במושב תומר שבבקעת הירדן (מי שמכיר - מכיר). כך שבהחלט אופיר חיים והשחקנים שלו יכולים להיות גאים על הדרך שעברו, על תקרות הזכוכית שניפצו שוב ושוב - מעצם ההעפלה לטורניר, דרך ההעפלה מהבתים ועד ההגעה בנוק אאוט עד למעמד הזה.
מצד שני, "הפסד מכובד" זו בדיוק אחת הקלישאות שהנבחרת הזאת באה לסתור. היא הרי באה כאנטיתזה מוחלטת לכל תפיסת הכדורגל התבוסתנית שהייתה כאן: הרכנת הראש האוטומטית, ההנחה ש"אנחנו פשוט לא טובים וזהו", הפחדים הקמאיים ממצבים נייחים או משערים בתוספת הזמן (כאילו שזה קורה רק לנו, ולא משהו שפשוט קורה במשחק אקראי כמו כדורגל). הבשורה של הנבחרת היא קריאת התיגר שלה מול כל ההנחות האלה, והעובדה שהיא באה בגישה אחרת לגמרי - באה לשחק מול כל יריב (גם הוא חזק יותר על הנייר), משחקת פתוח והתקפי, ומשחקת עד הסוף - כולל שערים בדקות האחרונות ממש. כמו שקראו לה לא פעם, היא בהחלט הייתה נבחרת ישראל "לא ישראלית".
האזינו >>>
להאזנה באפליקציית 5RADIO, לחצו כאן.
אז האם להתאכזב שזה נגמר או לשמוח שזה היה? כנראה שיצאת מהמשחק עם שילוב של השניים. כי גם במשחק הזה, למרות שזה היה ערב לא טוב של הנבחרת באופן יחסי, לא היה חסר הרבה שזה ייגמר בתיקו. פעולה אחת קצת יותר מדויקת הייתה יכולה לשנות לגמרי את התוצאה, בטח כאשר אורוגוואי לא ממש שטפה את הדשא מצידה. יש משהו בנבחרת הזאת שגרם לך להאמין עד השנייה האחרונה שמשהו יקרה - וכשהמשהו לא קרה, התוצאה המתבקשת היא אכזבה. רגשות מעורבים? לא אכחיש.
אבל בבוקר שאחרי, מדובר כבר בהיסטוריה - מכאן, חלק מהשחקנים כבר ימשיכו לסיבוב הבא שלהם הקיץ, עם הנבחרת עד גיל 21 באליפות אירופה (בהצלחה גם שם); והיתר - יחזרו אל הלחם והחמאה. אל הקבוצות, ואל סימן השאלה הברור שיוצא מהתופעה של קיץ 2023: מה יהיה איתם הלאה? איך אפשר למנף את ההישג הזה לכדי הצלחה לא רק בגילאי הנוער, אלא גם בנבחרות הבאות?
וכמובן שהאינסטינקט הפשטני הוא להגיד כמה צריך להתנפל על הנבחרת הזו - לתת לכל השחקנים לשחק באופן קבוע, להתייחס לסגל הזה כ"תור הזהב". אבל זה, צריך להגיד, לא ממש מציאותי; אי אפשר לקחת את השחקנים האלה ולזרוק אותם ישר אל תוך ההרכב של קבוצות בליגת העל - זה יעשה עוול למועדונים וגם להם באופן אישי. והדיסקליימר הברור חייב לבוא: בסופו של דבר, זו הייתה אליפות עם בני גילם - שחקנים בני 18 ו-19. בתחרות עם שחקנים בני 25, 26 ומעלה - זה עדיין יהיה משהו שקשה לעכל.
אבל מה שכן אפשר לקחת בכל זאת מהקיץ הזה - הוא שהשחקנים האלה ראויים להזדמנות כדי להתפתח. תומר צרפתי, למשל, אולי לא יהיה שוער ראשון במכבי נתניה - אבל יש מספיק קבוצות בליגת העל או בלאומית שיכולות לתת לו את אפודת השוער הראשונה. תודה לאל, ולמרות הניסיונות המטופשים לצמצם אותה, הליגה מספיק רחבה ויש לה בטן שמאפשרת לקבוצה כמו - שם גנרי - הפועל חדרה לספק לצרפתי את העונה או שתיים שהוא זקוק להן כדי להפוך לשוער מגובש וחזק, שיום אחד יעמוד בשער של הקבוצות הגדולות.
רוי רביבו בהחלט יכול להתחרות על מקום בהרכב במכבי תל אביב. לא לקבל אותו באופן מוחלט, כי אין דבר כזה בכדורגל (אלא אם אתה ליאו מסי), אבל כן לתת פייט לאופיר דוידזאדה על המקום ב-11 הפותחים. פעם לשחק, ופעם לא. זה לא שהליגה שלנו משופעת במגנים שמאליים טובים, ואת הזרים אפשר להביא לעמדות אחרות במגרש שיותר דחוף לחזק. גם דור תורג'מן יכול, וצריך, לשחק יותר. לא קבוע, לא "ממוסמר", בטח לא "הוא ועוד 10". אבל כן מישהו שמקבל את הצ'אנס לאורך זמן. ואם זה נכון לגבי מועדון תובעני כמו מכבי תל אביב, אצל היריבה העירונית שלה - זה בטח צריך לקרות.
סתיו למקין, אור ישראלוב ואל ים קנצפולסקי צריכים בשנה הבאה להיות חלק אינטגרלי מהרוטציה של הפועל ת"א. כן, בעונה שעברה ההסתמכות עליהם פחות הלכה - אבל צריך גם לזכור שהם שיחקו בתוך מועדון בבלאגן וכשמסביבם קבוצה לא מספיק טובה. אם בקיץ הקרוב, תחת המינצברגים, תיבנה קבוצה קצת יותר סבירה - ייתכן שגם להם יהיה קצת יותר אוויר כדי להתפתח לכדי השחקנים שהם יכולים להיות. הפועל ת"א יודעת היטב כמה היא יכולה להרוויח משחקנים שגדלו אצלה - אחרי שמכרה את דור השחקנים הקודם (אליאס, דוידה, ליידנר וחבריהם) למרבה במחיר, ועשתה מזה לא מעט כסף. עם קצת יותר אורך רוח וקצת פחות לחץ, היא תוכל להיבנות מהשחקנים האלה גם בטווח הקצר - כי הם כדורגלנים טובים, וגם בטווח הארוך - בתור מי שיום אחד ייצאו לאירופה, ויסייעו להפועל להתקדם כמועדון.
ויש עוד ועוד דוגמאות. זה לא יכול לקרות בבת אחת, אבל הקיץ הנהדר הזה של נבחרת הנוער מראה שאפשר לתת להם לשחק קצת יותר מבעונה שעברה. וכן, זה צריך לבוא גם עם ההבנה שמדובר בשחקנים חסרי ניסיון - שלא תמיד ישחקו בצורה הכי מושלמת, ושיעשו עוד טעויות בדרך. אבל בטווח הארוך, מעבר להילוכים החוזרים בתקציר של יום שבת בערב, ההסתמכות על השחקנים הצעירים והמקומיים היא בריאה יותר - גם לקבוצות, שתוכלנה לייצר הזדהות ואולי גם לייצר רווחים, גם לשחקנים וגם לכדורגל כולו שירוויח שחקנים טובים לנבחרת הבוגרת ביום מן הימים.
אחרי עונה לא אופטימית ודי מבאסת, נבחרת הנוער היא סוג של קרן אור. כזו ש"מראה שאפשר", כמו במערכון הישן של החמישייה הקאמרית. אפשר לשחק כדורגל גם מול יריב שיותר טוב ממך, אפשר להאמין בשחקנים ישראליים למרות כל האכזבות בעבר, אפשר לקוות שיהיה טוב. ואולי זה גם המסר לקבוצות שיקלטו את השחקנים האלה בעונה הבאה - אפשר לתת להם לשחק. שום דבר נורא לא יקרה אם קבוצות אמצע טבלה, כאלה שהן לא בסכנת ירידה ולא מאיימות על אליפות, ישחררו - ויבנו שחקנים טובים בקבוצה שלהם. בסופו של דבר, ממהלך שכזה - כולנו נרוויח.
