התקציר באדיבות תאגיד השידור כאן
1. בואו ניקח נשימה ארוכה ונדבר על גיא לוזון. כנראה שבקיץ 2023, לוזון הוא הדבר הכי קרוב שיש בכדורגל הישראלי לאחד, בנימין נתניהו: כל אחד מסתכל על האיש הזה ורואה בו מישהו אחר.
אדם אחד יוכל להסתכל עליו ולראות מאמן לא טוב, שקיבל לידיו דור שחקנים מוכשר ביותר - ושההצלחה של הנבחרת הצעירה היא למרות לוזון ולא בגללו. ושגם את ההעפלה ליורו הזה הוא כמעט ופקשש, אחרי שכל המערכת התכופפה לטובתו (כולל פעמיים שבהן הוא קיבל שחקנים לנבחרות שלו על חשבון נבחרות אחרות - פעם על חשבון הבוגרת, במשחק הפלייאוף מול אירלנד; ופעם על חשבון נבחרת הנוער, שנאלצה לעלות בהרכב חסר למשחק על המקום השלישי).
ובדיוק באותה מידה, אדם אחר יכול להסתכל על לוזון ולראות מאמן שקיבל תנאים לא משהו בכלל: חמישה שחקנים מהסגל הזה הוא קיבל באיחור רב, רגע אחרי שיא מטורף שחוו במונדיאליטו, כשכל ההכנה שהיתה לו לקמפיין הזה היתה משחק אחד מול בלגיה (שגם אליו היא עלתה ללא שחקני נבחרת הנוער). ואף על פי כן, הוא הצליח לקחת את הנבחרת הזאת, לגבש אותה ולהביא אותה לאחד מגדולי ההישגים שידעה נבחרת לאומית כלשהי אי פעם.
האנטגוניזם שגיא לוזון מעורר ברור. יש לו גם הרבה סיבות מוצדקות - מתחושת הרדיפה שמתבטאת בכל פעם שהוא פותח מיקרופון, דרך מקרים מבישים כמו "משפט האליבי" אחרי ההעפלה מול אירלנד, הסטירה ההיא לזיו מורגן. במובנים רבים, מדובר בנגאטיב של אופיר חיים: אם המנהיגות של חיים היא חיובית ואופטימית, כזו שבאה להגיד לשחקנים "אתם יכולים"; המנהיגות של לוזון הרבה פעמים מנגנת על הצד השלילי, "תראו איך מזלזלים בכם, אף אחד לא מאמין". הפער שבין "השמיים הם הגבול" ל"העולם כולו נגדנו".
ואף על פי כן, ולמרות כל הסיבות המוצדקות שלא לאהוב אותו, הגיע הזמן להודות על האמת - אם אתם מאמינים שלמאמן יש חלק בהצלחה של נבחרת, הרי שגם לגיא לוזון יש חלק בהישג המפואר הזה. מי שהצליח לקחת את הנבחרת הצעירה, עם סגל שהגיע מין הגורן ומין היקב, ולגבש אותו לכדי הקבוצה ששיחקה אתמול נגד צ'כיה - חבורת שחקנים מאוחדת ומלוכדת, שמשחקת כדורגל מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, ששואפת לנצח ובסופו של דבר גם משיגה.
גיא לוזון, לטוב ולרע, חי בצילו של שם המשפחה שלו. ללא שם המשפחה הזה, כנראה שלא היה מקבל את תפקיד מאמן הנבחרת הצעירה אחרי שורה של כשלונות כמאמן בוגרים. אבל באותה המידה אפשר לטעון, שללא שם המשפחה שלו - כנראה שהרבה יותר אנשים היו נותנים לו קרדיט על חלקו באחד הלילות הכי מפוארים שידע הכדורגל הישראלי מאז הקמתו.
2. ב-24 השעות האחרונות, אוסקר גלוך חולל לא מעט כותרות - מכל מיני סוגים. זה התחיל בראיון שהעניק ל"פודיום" (אורן יוסיפוביץ' ואורי אוזן היו המראיינים), שבו חשף את רגשותיו כלפי ולדימיר איביץ' בעקבות המשחק ההוא בסמי עופר - זה שבו מכבי ת"א הפסידה 2:0 למכבי חיפה, וגלוך נכנס רק בדקות האחרונות. לא מעט אנשים ביקרו אותו על הראיון הזה, טענו שנגרם לו נזק.
ואז בערב גלוך סגר מעגל - ונתן תצוגת כדורגל חלומית מול הצ'כים, ששיאה בבישול לשער הניצחון (שני שערים כבשה הנבחרת הצעירה בקמפיין הזה - שניהם תוצאה ישירה של אוסקר גלוך). ויש נטייה ברורה לנסות ולהציג את שני החלקים האלה כחלקים סותרים - אני טוען שהם מגיעים מאותו המקום.
כי אותו יצר תחרותי וחייתי שגרם לגלוך לרצות לפתוח בהרכב בכל משחק (גם מול מכבי חיפה בסמי עופר), על אף הקלישאות על "הגיל הצעיר" (כאילו שוויניסיוס או כריסטיאנו רונאלדו לא היו שחקני הרכב במועדונים קצת יותר מפוארים ממכבי תל אביב כשהיו בערך בגילו של אוסקר) - ולהרגיש רע כשזה לא קורה, הוביל אותו להיות הכי טוב על המגרש, בכל מגרש - בין אם זה בלומפילד, בודפשט, מנדוסה או קוטאיסי. אי אפשר להשיג את אחד בלי השני. זו המשמעות של להיות כדורגלן וספורטאי ברמה של גלוך.
והאמת היא שעד כמה שזה נשמע מנוגד לכל חוקי הכדורגל - אלה שגדלנו עליהם, שבהם "המאמן צודק גם כשהוא לא צודק", גלוך צודק פעם אחר פעם. כל דקה שבה אוסקר גלוך רשום בקבוצת כדורגל ולא משחק בה היא בזבוז זמן משווע ויקר. כל מאמן שחשב שיכול להסתדר בלעדיו - בין אם זה איביץ' או אלון חזן - שילם על זה ביוקר. אוסקר גלוך הוא אירוע חד פעמי בכדורגל שלנו - נס שקרה לכולנו. את הנס הזה צריך לדעת לנצל, וזה לא משנה בן כמה הוא. עכשיו נשאר רק לקוות שגם בזלצבורג יבינו את הלקח הזה. לטובת כולם.
3. הקיץ הזה הוא קיץ של אופוריה. שתי הנבחרות הצעירות שלנו מגיעות רחוק יותר ממה שהגיעו אי פעם בעבר (בוודאי אם מחברים את זה לגמר אליפות אירופה בקיץ הקודם). נבחרות שמשחקות תחת הדגל הכחול לבן מצליחות להיות ווינריות, לשבור תקרות זכוכית ובעיקר להקריס את כל התיאוריות הציניות מהעבר - כל הקלישאות המרירות, כל הנבואות שמגשימות את עצמן. נבחרת ישראל לא "חייבת" לקבל גול בדקה התשעים - לפעמים היא יכולה להבקיע אותו. נבחרת ישראל לא "חייבת" לעשות טעויות הגנתיות - לפעמים היא יכולה לעמוד בפרץ (כן, זה היה שם) ולקחת את המשחק.
אבל מתישהו, האופוריה תשקע. בין אם זה יקרה כבר בשבת מול גאורגיה, או בעוד שבוע - הקיץ יחלוף, ואחריו יבוא הסתיו (למקין). כולנו נאסוף את ההישגים האלה, נתייק אותם בזכרונות ונחזור איש איש אל ביתו ואל קבוצתו. אבל שלא תטעו - לאופוריה של קיץ 2023 יהיה מחיר. מחיר שכולם יצטרכו להידרש ולהבין אותו לקראת המשך העונה.
והדברים אמורים בעיקר לשחקני ה"גם וגם" - רוי רביבו, אוסקר גלוך, דור תורג'מן, סתיו למקין, ענאן חלאיילי. אלה ששיחקו ביותר מנבחרת אחת בקיץ הזה. רוי רביבו, למשל, שיחק 90 דקות לאורך כל הקמפיין של נבחרת הנוער, המשיך ל-90 דקות מול אנדורה עם הבוגרת, ושיחק את כל תשעים הדקות עד עכשיו בקמפיין היורו (למעט המשחק מול גאורגיה, שבו הוא ינוח כי הוא צבר כרטיסים צהובים). הוא חווה שיאים מדהימים, כאלה שקשה להשוות אותם לכל דבר שיחווה בעתיד. וכאן צריכה לבוא גם הזהירות.
לקבוצות יש אינטרס שהשחקנים האלה ישחקו - ומהר. בטח לאוהדים, שירצו לראות משהו מהכוכבות שהפגינו השחקנים האלה גם בשבילם. אבל זה יהיה המקום שבו המועדונים יצטרכו לגלות סבלנות, ולדעת לשלב אותם בהדרגה. תורג'מן, רביבו, למקין, חלאיילי ועוד שחקנים יצטרכו בשלב ראשון לנוח זמן ממושך - גם פיזית, בגלל מאמץ ארוך והעובדה שכמעט לא נחו בקיץ הזה, וגם פסיכולוגית בשל הפער הבלתי נתפס בין לסבסב את כל ההגנה של ברזיל, לבין ללכת לשחק בגביע הטוטו נגד הפועל פתח תקווה.
לא יקרה כלום אם השחקנים האלה, בשלב ראשון, ישולבו בהדרגה בקבוצות שלהם. ישחקו מעט או לא ישחקו בכלל. עד שיוכלו לחזור לכושר מלא כדי לקום מחדש. אם תהיה התנפלות מהירה מדי על השחקנים האלה בגילם הצעיר, הסחרחורת מהקיץ המטורף שחוו עלולה להיגמר בנפילה מאוד כואבת.
