אוהדי כדורגל ישראליים, בטח כאלה שאוהבים את הנבחרת שלהם, רגילים להתאכזב. האכזבה כל כך מוטמעת בתוכנו, עד כדי כך שאנחנו כמעט מייחלים לה. רוצים שהיא תבוא, כדי שהיא תסיר מאיתנו את החשש מתקווה שגויה. אנחנו כל כך מפחדים מהאכזבה שאנחנו מעדיפים לגדר את עצמנו; להפסיד מראש.
התקציר באדיבות תאגיד השידור 'כאן'אבל נבחרת הנוער של ישראל, כפי שנאמר בעבר, היא מוצר חדש על המדפים: נבחרת ישראלית שלא חיה בסיוטי העבר, שלא מוטרדת מהקלישאות המאוסות על "המצבים הנייחים" ו"הגולים בתוספת הזמן". זו נבחרת שלא מפחדת לשאוף לנצח - גם אם היא תפסיד. ואם ביורו הצעירות עוד אפשר היה לתלות את ההישג בכישרון חד פעמי כמו אוסקר גלוך, הפעם אפילו את "התירוץ" הזה אין - זו פשוט נבחרת ייחודית והיסטורית בכדורגל שלנו. עם מאמן בלתי נשכח.
שום דבר ברקורד של אופיר חיים לא העיד שהוא יגיע עד הרגע המדהים הזה. כדורגלן שגדל בראשון לציון, ובסופו של דבר ייזכר כחלוץ ליגה טוב - אבל לא הרבה יותר מזה. שיחק במכבי תל אביב, היה מזוהה מאוד עם הפועל באר שבע (אפילו עבד שם תקופה כמאמן נוער), חווה כמה רגעים יפים - פה גביע, שם מלך שערים, אבל לא התעלה לפסגות גדולות מדי.
גם כמאמן, רוב הקריירה שלו היתה במועדוני הביניים והתחתית של הכדורגל שלנו. מרמורק ושעריים, קביליו יפו וראשון לציון, כשהוא כבר קיבל את הפועל תל אביב - הוא פוטר אחרי שבעה משחקים. אבל מה שמדהים בחיים, ואולי בכלל בנבחרת הזאת; זה שאין בה כוכבים מלאים מעצמם, אין בה "שמות" - אבל יש בה את מה שאנחנו מחפשים בספורט כל הזמן. אנשים רגילים שעושים דברים בלתי רגילים.
ואופיר חיים הוכיח שהוא דמות מופת בכדורגל שלנו, לא פחות מזה. כמובן שכאן נכנס גם הסיפור האישי שלו (שמראה שהוא אדם יוצא מן הכלל), אבל אני רוצה להתמקד דווקא בדמותו כמאמן לאומי. לא קל בנבחרת לגבש קבוצה עם אופי ועם זהות ברורה. השחקנים רוב הזמן במועדונים, חיים את האופי שלהם. ובכל זאת, הוא מצליח קמפיין שני ברציפות להכניס משהו אחד שעובר כחוט השני בכל המשחקים באליפות אירופה, וגם הפעם במונדיאליטו - האמונה.
כי אם הנבחרת הזאת היתה הולכת בתלם של הנבחרות הקודמות לה, יכול מאוד להיות שכשהגיע הכרטיס האדום, היא היתה מרכינה ראש. נכנעת להנחות הישנות והעתיקות על "הכדורגל הישראלי שמפספס ברגע האמת". ה"שוב זה קורה לנו" הישן, המיותר והמטומטם. ה"כמה חבל" הזה שנמאס כבר לראות ולשמוע אותו.
ובכן, זה לא צריך לקרות לנו. זה לא כתוב בשמיים, זה לא חוק טבע שנבחרת ישראל תרכין את ראשה. ההפך - היא הרימה את הראש מאותו הרגע. היא שיחקה הרבה יותר טוב מיפן בחצי השעה האחרונה, היא ניצחה לא בגלל מזל ולא בגלל רוחות ולא בגלל שדים (אולי קצת בגלל תומר צרפתי) - היא ניצחה כי היא היתה שם. וכי היא האמינה שזה יכול לקרות.
ומעבר לטקטיקות ושיטות משחק, זו עבודה של מאמן לאומי. היכולת לקחת שחקנים מן הגורן ומן היקב (ומן PSV), ולגבש אותם לכדי משהו שגדול מסכום חלקיו. זה מה שראינו במשחק הזה, זה מה שאנחנו רואים כבר שני קמפיינים מנבחרת הנוער - שתיזכר לנצח, לא משנה כבר היא תעשה מכאן. את הלילה של ה-28 במאי, 2023, אף אחד לא ישכח.
התקופה האחרונה במדינה שלנו היא, כמו תמיד, לא קלה. יש לנו חוסר אמיתי בחדשות טובות - דברים שאפשר להתחבר אליהם בלב שלם, להזדהות איתם ולקבל מהם כוח הלאה. אולי גם ללמוד מהם משהו על אופטימיות. קל נורא לשקוע בייאוש לגבי ישראל בכללי, ולגבי הכדורגל שלנו בפרט. ואז, באים הבחורים האלה - צרפתי ורביבו ולמקין וישראלוב ושיבלי ונאווי ודור תורג'מן ועומר סניור - ומספקים את הגרסה שלהם לישראליות.
ואם יש לי משאלה אחת קטנה: אל תעירו אותנו מהחלום הזה. גם אם השעה מאוחרת, גם אם תכף בוקר. תנו לנו להמשיך לחלום עם הנבחרת הבלתי נתפסת הזאת - חבורת שחקנים עם אופי בלתי רגיל, מאמן עם לב גדול, נבחרת שהיא גוף אחד שלא מפחד לקוות, שהולך על כל הקופה, שנשאר לעמוד גם כשהייאוש דופק בדלת.
עוד מעט תבוא אוזבקיסטן, ואיתה החישובים וההשוואות והסיכויים - יהיה להם זמן. בינתיים, אני רוצה לחגוג את השמחה הטהורה הזאת. את האמונה והאופטימיות והרגש - והכדורגל, בעיקר הכדורגל שניצח. ומה יהיה הלאה? מי יודע. נבחרת הנוער היתה אנדרדוג משריקת הפתיחה של המונדיאליטו, והיא הגיעה עד לכאן. בכל זאת הגיעה, למרות הכל.
כנראה שעם הלב הזה והאמונה הזאת - באמת השמיים הם הגבול.
