(התקציר באדיבות 'כאן')
בחיים שלנו, כישראלים, כאוהדי כדורגל ישראלים, בטח כאוהדי נבחרת - אין הרבה רגעי שמחה. אנחנו, מה לעשות, מאוהבים במדינה שלא נמצאת בפסגת הענף. אולי גם לא בעשירייה הראשונה. טוב, גם לא בשנייה. אפילו לא בשלישית. ובכל זאת אוהבים אותו ואותה בלב שלם. מה לעשות? ולאורך ההיסטוריה, מעט מאוד רגעים הצליחו להביא אושר אמיתי, בלתי מתנצל, בלי "אבל" ובלי סימני שאלה. רגע שבו אפשר לצעוק "יששש" בלב גדול ושלם.
והערב - בזכות נבחרת הנוער - קיבלנו הישג שכזה. הישג שאפשר, וצריך, לחבק חיבוק גדול. חיבוק חזק כזה, מכל הלב. להתגבר על הצרכים הישנים והילדותיים להקטין או "לספק פרופורציות". עם הפרופורציות נתעסק קדימה. עכשיו, כמו שאמר המשורר, התור לאהבה.
גדול הישגיה של הנבחרת הזו הוא, לפחות לדעתי, הניצחון שלה על כל ההנחות הקודמות. על כל הסיוטים שאנחנו סחבנו איתנו, משנים של אכזבות. כל החשבונות, כל הדופק המואץ הזה בסיום, כל החרדות מכל כדור שמוגבה לרחבה. הבחורים שעלו הערב לדשא בסנץ, סלובקיה, היו חפים מכל חשבון, חפים מכל פחד מהעבר. פשוט עלו ו"קרעו אותם", כמאמר המאמן דוביד שוייצר ז"ל.
עלו לשחק, כשהרגליים שלהם לא רעדו - גם כשהלב שלנו רעד. גם כשאנחנו צעקנו "לא!" מול המסך, הם נשארו יציבים וקרי רוח. החזיקו מעמד גם כשאנחנו כבר רצינו לכסות את המסך או ללכת הביתה. זה היופי של הנבחרת הזאת, זה היופי של השחקנים האלה, זה היופי של אופיר חיים והקיץ הנפלא שהוא סידר לכולנו.
זהו יומם הגדול של אלה שעובדים בחושך. בצל. מחוץ לכותרות העיתונים ולחץ התקשורת. אופיר חיים, בוני גינצבורג, משה סיני, כמובן יילה חוס שעשה את המהפך - יחד עם מחלקות הנוער, שלאט לאט מתחילות להתפתח ולעבוד נכון. מאצטדיון המושבה ועד מתחם חודורוב, הכשרונות של הכדורגל הישראלי מתחילים לקבל את התמיכה הראויה, כדי שיוכלו לפרוח ולצמוח. הישג כמו שראינו הערב, הוא הברכה שכל העובדים השקטים רואים בעמלם.
לפעמים, בייאושנו, אנחנו חושבים שהכדורגל שלנו כבר לא בר תיקון. שנועדנו להישאר נמוכים, קטנים, אנדרדוגים נצחיים. אבל יש רגעים שנותנים את התקווה שדברים צריכים ויכולים להשתנות. שאפשר לנצח את הפחד, שאפשר לעלות חזקים ועוצמתיים גם מול יריב קשה. שאפשר להסתכל לכל יריב בלבן של העיניים. גם אם הוא בגובה שני מטר.
והאמת היא שבבכלל לא בטוח מה יהיה בגמר. כמובן שכולנו נרצה לנצח, אבל האמת היא שאת ההישג הגדול הנבחרת שלנו כבר רשמה. בעצם היכולת, כמאמר המערכון הישן של יוסף אלדרור, "להראות שאפשר". לפתוח דלת לילדים שראו את המשחק הזה בטלוויזיה, ויידעו שגם להם יש סיכוי להיות שחקני כדורגל גדולים. ברגע אחד בלתי נשכח, נבחרת הנוער פתחה דלת לענף שלם - לנסות ולהגיע רחוק.
"אחרי שסיימנו את מה שהתחלנו
עכשיו התור לאהבה
אחרי שקיימנו את מה שהבטחנו
עכשיו התור לאהבה
אז בואי כי יש לנו עוד זמן
בואי ונמשיך מכאן
מהמקום שבו עצרנו
כי למה בעצם נוצרנו?
אדם וחווה
עכשיו התור לאהבה"
