בווידאו: השער של יניב קטן באולד טראפורד
אוהד כדורגל, מה יש לו בחייו? את הקבוצה שלו, את השבת שלו ואת הרגע שבו הכדור חוצה את קו השער. הדברים עוד יותר מתחזקים כאשר מגיעים לאוהד הכדורגל הישראלי, היכן שהקבוצות לא משהו והשערים לא רבים. ובכל זאת, היו לנו כמה רגעי חסד. הרגעים היפים שבהם הנפש התרוממה אל רגע השיא. לכבוד יום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל, "טופ 5" שמה את השיפודים בצד והניחה לפטישי הפלסטיק כדי לדון בשאלה האקוטית: מהו השער הישראלי הגדול בכל הזמנים?
לפני הכל, שלב הקריטריונים: השער צריך להיות מול אתגר - ולכן משחקים בחו"ל יתועדפו על משחקים בליגת העל, למשל; השער צריך להיות מרגליו של שחקן גדול - שחקן ששינה את ההיסטוריה. ומעל הכל - לשער צריכה להיות משמעות. כזה ששינה משהו בדרך שבה אנחנו רואים את המשחק, בתהליך ההתפתחות של הכדורגל הישראלי (ולכן יהיו כאן יותר שערים מהעידן המקצועני). נצא לדרך!
ראויים לציון אך לא נכנסו: הנגיחה של ערן זהבי במדי מכבי ת"א נגד באזל, מוקדמות האלופות 2015/16; השפיץ של אדורם קייסי במדי מכבי חיפה נגד שטורם גראץ, מוקדמות הצ'מפיונס 2002/03; המספרת של ערן זהבי מול ליון, ליגת האלופות 2010/11; הפאלש של חיים רביבו לאייל ברקוביץ', ישראל נגד אוסטריה ביוני 1999; רביבו כובש באנפילד, 1997.
במקום החמישי: יניב קטן (דקה 8) - מנצ'סטר יונייטד נגד מכבי חיפה, 18 בספטמבר 2002
כנראה שאין מקום סמלי יותר שבו היתה צריכה להתרחש ההיסטוריה. אצטדיון אולד טראפורד, "תיאטרון החלומות", ומנצ'סטר יונייטד אירחה את המשחק הראשון אי פעם של קבוצה ישראלית בליגת האלופות האירופית. ואם ההתרגשות מעצם האירוע הזה לא מספיקה, שמונה דקות לאחר מכן, הגיע ריגוש גדול יותר.
מהלך של שלוש מסירות במרכז השדה הגיע אל וואליד באדיר, ששלח כדור עומק אלכסוני. בנגיעה אחת שלח יניב קטן פס שטוח שהכניע את פביאן בארטז והשליך הס במנצ'סטר. אלפי האוהדים הירוקים לא האמינו: מכבי חיפה מוליכה 0:1 באולד טראפורד! בסוף זה אמנם נגמר ב-2:5 לזכות הקבוצה של סר אלכס פרגוסון, אבל זה היה רגע אחד נרגש ונלהב, שכל אוהד ירוק יישא בליבו לנצח.
המשמעות: זה היה מעבר לשער סנסציוני. זה היה צעד נוסף של הכדורגל הישראלי בדרך למעלה. אחרי שמוקדם יותר באותה שנה, הפועל תל אביב השיגה ניצחונות מרשימים בגביע אופ"א על אימפריות כמו צ'לסי ומילאן, קבוצה אחת בירוק הצליחה לשבור את תקרת הזכוכית והבקיעה גם בצ'מפיונס. מכבי חיפה של יצחק שום היתה קבוצה היסטורית, וזה היה הרגע שסימל את קפיצת המדרגה שלה.
במקום הרביעי: אלי אוחנה (דקה 40) - אוסטרליה נגד ישראל, 16 באפריל 1989
אוהדי נבחרת ישראל יודעים על בשרם כמה נדירה התחושה הזאת: משחק גדול שאליו הנבחרת מגיעה, ומצליחה להשיג את התוצאה המקווה, בדרך למטרה הנכספת: מונדיאל. כך קרה באביב 89', כאשר הנבחרת של ש.ג (יצחק שניאור ויעקב גרונדמן), היתה זקוקה לנקודה בסידני כדי להעפיל למשחקי הפלייאוף - מרחק 180 נקודות מהופעה שנייה אי פעם באליפות העולם, שנערכה בקיץ 1990 באיטליה. חודש אחרי שצ'ארלי יאנקוס הראה להם איך בונים חומה בר"ג, היא היתה צריכה לא להפסיד - כדי להשיג את המטרה.
ורגע השיא הגיע בדקה ה-40 למשחק: נגיחה מקרית של ניר אלון התעופפה לכיוון רחבת העונשין האוסטרלית. שני בלמים איחרו לכדור, שעליו התנפל אלי אוחנה - שהחל במבצע אישי מרהיב. הוא דילג בקלילות מעל השוער וניצב מול שער ריק. ואז, הוסיף את הסטייל: הוא עבר שוב את הבלם, כדי לגלגל בקלות פנימה. 0:1 גדול לישראל. בהמשך, האוסטרלים עוד הצליחו להשוות; אבל הנבחרת הצליחה לשמור על התוצאה הרצויה, כדי להגיע לפלייאוף. בסוף זה אמנם נגמר באכזבה נגד קולומביה, אבל את הרגע הזה אי אפשר לקחת לאף אחד. בטח לא לאוחנה.
המשמעות: בסופו של דבר, זה היה עוד מבוא לפספוס שיבוא בהמשך מול אסוריאגה, היגיטה והחברים. אבל זה היה רגע משמעותי - בעיקר בגלל השילוב בין איכות השער לגודל המעמד. במשחק גורלי, כשכל עיני האזרחים (טרוטי העיניים שקמו מוקדם כדי לצפות במשחק) מופנים אליו, אלי אוחנה התעלה וסיפק שער בלתי נשכח. לכך מתחבר גם השידור הנצחי של ניסים קיוויתי ("אלי אוחנהההההההההה....."), שהפכו את הרגע הזה לאחד מהשערים הגדולים של הנבחרת אי פעם.
במקום השלישי: ראובן עטר (דקה 93) - צרפת נגד ישראל, 13 באוקטובר 1993
זה לא היה משחק חשוב. לא היה פרס גדול שהונח על הכף, נבחרת ישראל נסעה לפאריס למשחק לפרוטוקול בלבד. הארכיונים מלאים בסיפורים על השחקנים שבכלל באו לעשות שופינג, אבל הם חזרו מפאריס עם הרבה יותר משלוש נקודות. עם רגע מכונן, שכל אוהד ישראלי ייקח איתו. ובעיקר, עם אחד משידורי הספורט הגדולים ביותר שהיו כאן.
וזה התחיל מפתיע במיוחד, כשרונן חרזי הדהים את הפארק דה פראנס עם שער מוקדם. פרנק סוזה ודויד ז'ינולה (בשער מרהיב במיוחד) נראו היו כמי שמחזירים את הסדר על כנו. ואז, משהו קרה בדקות האחרונות: שמונה דקות לסיום, פרץ רוני רוזנטל וחדר את כל ההגנה הצרפתית, ברנר לאמה הדף רק לרגליים של הילד אייל ברקוביץ' ששלח כדור שנהדף בקושי מאחורי הקו. 2:2! הישג בלתי רגיל. ואז? אז הגיעה הדקה ה-93.
רוזנטל, הגיבור הבלתי מושר של המשחק הזה, פורץ כסילון באגף השמאלי, ממש עד קו הרוחב, ושולח את הכדור אחורה לבעיטת יעף מדהימה של ראובן עטר. האיש שעשה כל כך הרבה קסמים, הרים אור חדש דווקא מעיר האורות, וסיפק רגע גדול ראשון של הנבחרת בכדורגל האירופי עם 2:3 ענק לנבחרת הכחול לבן של שלמה שרף.
המשמעות: קודם כל, זה היה רגע של פריצת דרך. 1993 היתה שנה שבה קרו לא מעט דברים בישראל, והמשחק הזה היווה הוכחה למה הכדורגל הישראלי מסוגל לעשות ביבשת החדשה (מבחינתו). החיבור בין המהירות והנחישות של רוזנטל לקסם הבלתי נתפס של עטר, נראה היה כמו פוטנציאל גדול. זה גם היה הרגע שבו מאיר איינשטיין ז"ל נחקק בספרי הזהב של השידור הישראלי עם אותה צעקה מפורסמת. ואם אתם צריכים עוד מיתולוגיה, אז הנה היא: לא מעט בזכות המשחק הזה, לאריק קנטונה אין הופעה בגביע העולמי.
במקום השני: יוסי בניון (דקה 82) - ריאל מדריד נגד ליברפול, 25 בפברואר, 2009
זה הופיע בחלומות של כל מי שרצה להיות כדורגלן יום אחד: הרגע הזה שבו אתה כובש את השער באצטדיון חלומות מרהיב. מסביבך עשרות אלפי צופים ופלאשים של מצלמות, כשאתה - ברגע אחד מוזהב - מביא את הניצחון. לרובנו הגדול, החלום נשאר בגדר חלום. לא הצליח להתממש. ליוסי בניון, בערב אחד של חורף, זה קרה. ועוד איך קרה.
ליברפול של רפא בניטס באותה שנה היתה, לדעת רבים, הקבוצה הכי איכותית שלא הצליחה לזכות בתואר: היו שם פרננדו טורס הנמרץ בחוד, וסטיבן ג'רארד המנהיג בקישור, והיה שם גם יוסי בניון. ישראלי מדימונה שהפך לבורג מרכזי בקבוצה שרצה לאליפות הפרמייר ליג. משפט שנשמע כמו הזיה מוחלטת רק עשרים שנה קודם. ואת הרגע שסימן את גודלו של בניון, ואת התשובה לשאלה "כמה רחוק הוא הגיע", הוא סיפק באצטדיון סנטיאגו ברנבאו.
אחרי 82 דקות מאופסות, כדור חופשי של פאביו אאורליו דילג אל תוך רחבת העונשין של איקר קסיאס. כשהכדור עף באוויר, אי שם בין פפה לפאביו קנאברו, עמד יוסי בניון. לבד. שם את הראש בנגיחה אדירה שהפכה לרגע מוזהב בתולדות הכדורגל שלנו. "וזה יוסי בניון!" צעק יורם ארבל. כן, זה בהחלט היה יוסי. כל אוהד כדורגל ישראלי באותו רגע, ללא קשר להשתייכות קבוצתית, הרגיש את הלב פועם בחוזקה. כאילו היינו איתו על המגרש ברגע הזה. רצים אחריו כשהוא מנשק את הטבעת שעל אצבעו, רץ אל האוהדים בפינה הגבוהה של אצטדיון הקודש הספרדי. הוא עשה את זה. גם בשבילנו.
צפו בשער של בניון >>
המשמעות: כנראה שלא היה שער יוקרתי יותר עבור כדורגלן ישראלי (היחיד שגובר עליו יבוא לפניו רשימה). זו אמנם עדיין לא ריאל מדריד הגדולה (שבוע לאחר מכן היא תובס באנפילד 4:0), אבל הנה מקצת מהשמות שפתחו בהרכב הספרדי - קסיאס, פפה, קנאברו, סרחיו ראמוס, אריאן רובן, גונסלו היגוואין וראול גונזאלס בלנקו. ומול כל אלה התמודד בניון, והיה למנצח הגדול. זה היה רגע השיא בקריירת הכדורגל המרשימה ביותר של שחקן כחול לבן. שער ניצחון באחד מאצטדיוני הפאר. החלום של הילד התגשם.
במקום הראשון: מוטל'ה שפיגלר (דקה 56) - שבדיה נגד ישראל, 7 ביוני 1970
נבחרת ישראל של עמנואל שפר היתה נבחרת היסטורית. חבורת שחקנים כחול לבן שהיתה הראשונה לשבור את תקרת הזכוכית - להשתתפות במשחקי הגמר של הגביע העולמי. הדרך לשם היתה דרך קצת משונה, בוודאי לא מאתגרת במיוחד, אבל בסופו של דבר: הם היו שם. במשחק הראשון, אורוגוואי הצליחה לנצח אותם 0:2. במשחק השני, הגיע רגע גדול של שחקן גדול.
שבדיה החזיקה ביתרון 0:1 כמעט שלוש דקות, כשבדקה ה-56 נוצר החיבור בין צמד השינים: גיורא שפיגל קיבל כדור במרכז השדה ומסר דווקא אחורה. שפיגלר ראה את השוער השבדי, סוון-גונאר לארסון, משאיר את הפינה קצת חשופה, והימר: הוא שלח בעיטת ענק משלושים מטר ישר לפינה הימנית. זה נכנס. אוהדים בכחול לבן ביציעים קפצו ביציעים בטולוקה, ישראלים רבים התרגשו בארץ. סוף סוף, שער ישראלי במונדיאל.
המשמעות: אין באמת שער ישראלי גדול יותר. אירוע חד פעמי בהיסטוריה, שלא קרה עד אז ולמרבה הצער, גם לא קרה מאז. וזה היה הרגע של מוטל'ה, שחקן בלתי נשכח עם יכולות עילאיות, שהיה שם ברגע הנכון - והצליח להעז. במין חוצפה ישראלית קלאסית, בתחושה של "למה מה יקרה", הוא עשה מה שאחרים אולי חששו לעשות. והצליח לגעת בגדולה. כמה שחקנים אתם מכירים שיש להם שער במונדיאל?
בסופו של דבר, חמשת האנשים שראינו כאן - קטן ואוחנה, עטר, בניון ושפיגלר - כל אחד מהם הצליח לפתוח דלת. לייצר הזדמנות חדשה, לבאים אחריו. בפרפראזה על המערכון הקלאסי של החמישייה הקאמרית, הם הראו שאפשר. שאין גבול למה שאפשר לעשות כשחולמים. כשמעזים. כשמאמינים.
