פחות מחודשיים חלפו מאז המשחק האחרון של נבחרת ישראל, אבל התחושה הקולקטיבית, אולי זכר לצלקות שמעטרות את אוהדי הנבחרת, הן שחלף הרבה יותר. אולי אפילו נשכח. אבל אין סיבה לשכוח. אסור בעצם לשכוח. קודם כל ברמה ההיסטורית היבשה. הניצחון האחרון על אוסטריה, מעבר להיותו יוקרתי ומרשים מול נבחרת אירופית ראויה, בדיוק כמו אז לפני עשרים שנה, היה מפגן עוצמה ועליונות של שחקן בודד, שבלי שום ספק התברגה לטופ של ההופעות של שחקני נבחרת ישראל.
אפשר לזלזל, להקל ראש, אבל בהופעת הענק של ערן זהבי לפני פחות מחודשיים צריכות להיות השפעות מהותיות על הנבחרת. הרי אחרי שנים של ניסיונות שלא צלחו ודומיננטיות מלאכותית, ערן זהבי, הווינר הענק של הפועל ת"א, מכונת השערים שוברת השיאים של מכבי ת"א, ושובר השיאים מהליגה הסינית הגיע סופסוף למקום היחיד בכדורגל הישראלי שאמור לאחד כולם. אדומים, צהובים וירוקים, ולא בבדיחות ציניות מתנשאות כפי שהשתרשו, במידה רבה של צדק סביב הנבחרת, אלא בקבוצת כדורגל לאומית מחוברת ומלוכדת שמסתכלת בלבן של העיניים של כל יריבה שלא תהיה.
בהופעה המושלמת מול אוסטריה, ניפץ זהבי עוד תקרת זכוכית מדומיינת שחסמה אותו, כך לטענת מקטרגיו. אבל מי כמו זהבי יודע, שאחרי קונצרט כזה, מגיע המשקולת הכבדה בדמות הציפיות. מי שקרע את אוסטריה עם שתי נגיחות ערמומיות ובעיטה מטורפת ברגל החלשה (מיומנות שהולכת ומשתבחת אצל זהבי בשנים האחרונות), חייב להופיע באופן תדיר על הדשא כשהוא לובש את מדי הנבחרת. כי זה הסטנדרט המופלא שמספר 7 הציב לעצמו. כמו שלנבחרת בוסניה יש את אדין דז'קו שמספק קבלות ומספרים על בסיס תדיר, בשעה שיתר הכשרונות עובדים עבורו, כך צריך זהבי להיות עבור נבחרת ישראל. בטח ובמיוחד כמו במשחק שממתין לו הערב, מול לטביה. יריבה נחותה באופן מובהק, אבל חסונה, עיקשת ויודעת להתגונן. זה בדיוק המקום והזמן של ערן זהבי לשמש, בפעם המי יודע כמה בקריירה, ובהמשך להופעתו האחרונה בנבחרת: כשובר שיוויון.
ביחסים המרתקים שבין זהבי לבין מעסיקיו השונים, קל לזהות היכן הביא את מיומנויותיו לידי ביטוי בצורה המקסימלית. זה קרה במקומות שבהם סרט הקפטן לא היה על ידו. אחרים נשאו בתפקידי ההנהגה, האחריות והממלכתיות, וכל זה איפשר לזהבי להתעסק אך ורק במה שהוא הכי טוב בו: להבקיע ולנצח. לא תמיד הטוב מכולם, המפורסם מכולם והעשיר מכולם צריך או יכול לשאת את סרט הקפטן. ארגז הכלים הנדרש להנהגה שונה ולא מתאים לכל אחד. לזכות הצוות האוסטרי ייאמר שאת העניין הזה הצליחו לפצח במהרה ולייצר סביב זהבי את המעטפת הנכונה ביותר עבורו, אבל גם עבור חבריו לנבחרת.
כמו בימים הגדולים תחת ג'ורדי קרויף ושרן ייני, וכמו עכשיו בסין: זהבי צריך להבקיע ולנצח. את האחריות הרבה והטקסיות המלווה לסרט, אחריות שאין לזלזל בה כמובן, יש להשאיר לאחרים. אין קפטן ראוי מנאתכו בעת הזו, ואין ווינר מזהבי. אגב, דוגמא מובהקת ומוצלחת לכך אפשר היה למצוא בנבחרת שזכינו להכיר לא רע בשנים האחרונות, וויילס. תחת הנהגתו של כריס קולמן, כשהנבחרת הצנועה הגיעה לטופ האירופי ביורו האחרון, היה ברור לכולם שהכוכב והווינר הוא גארת' בייל, אבל הקפטן מהנהיג והדמות האחראית מאחור היה כמובן אשלי וויליאמס, שהוריד את משקל האחריות הלאומית מכתפיו של בייל ואפשר לו להתעסק בכיבוש ובניצחון.
הערב בריגה, עיר אירופית מודרנית, שמחה ויפהפיה, עם מזג אוויר חריג וקיצוני של תל אביב באוגוסט, נבחרת ישראל צריכה להתגבר על המשוכה. למעשה, תהיה זו הפעם הראשונה בעידן האוסטרי, להוציא את משחק האימון המשעשע מול גוואטמלה, שהכחולים-לבנים יגיעו פייבוריטים מובהקים למשחק, שרק ניצחון הוא הדבר הרצוי והמתבקש. יהיה מעניין לראות את ההתאמות הטקטיות ואת הניסיון לייצר כדורגל דומיננטי ויעיל שיכריע את הנבחרת החלשה, אך לא נמושה שתתייצב מנגד. בשביל להכריע משחקים מהסוג הזה, צריך אחריות, משמעת ויצירתיות, אבל מעל הכל צריך ששובר השיוויון יגיע לעבודה ויפרע את השטרות כמו שהוא יודע. עד המשחק מול אוסטריה זה כמעט ולא קרה, אבל ברגע שנופצה תקרת הזכוכית, מגיעה הציפייה ואיתה האתגר, דבר שערן זהבי מאוד אוהב.
