בין חלום למציאות: על הפער שמרחיק אותנו מהיורו

משני המשחקים מול וויילס ובלגיה אני לוקח נקודה אחת מהותית: עד כמה ההרחקות היו משמעותיות - גם זו של איתן טיבי, וגם זו של וינסנט קומפני. בשני המצבים, הכרטיס האדום נתן יתרון משמעותי לנבחרת שנשארה ב-11 שחקנים, אך עבור נבחרת ישראל, העובדה שלא הצלחנו לתרגם את היתרון על כר הדשא לשערים ונקודות – היא החמצה משמעותית.

המחצית הראשונה הייתה בשליטה מוחלטת של הבלגים שהיו יכולים להכריע את המשחק, אך ברגע שלא עשו זאת הנבחרת שלנו עלתה למחצית השנייה בצורה אחרת – וגם בעזרת ההרחקה של קומפני – התחלנו לשלוט. אלי גוטמן ביצע חילופים נכונים, העביר את כובד המשקל לצד הבלגי והשליטה של ישראל במרכז השדה הייתה מוחלטת. אם במשחק מול וויילס, גוטמן הובל על ידי כריס קולמן שעשה לו בית ספר בניהול המשחק - מול הבלגים, ולמרות ההפסד – הוא הגיב טוב לאירועים והחילופים שלו היו טובים והשפיעו על המשחק.