ה-6 ביוני 1999 זכור לכל חובב כדורגל ישראלי בזכות תוצאה אחת ויחידה - ישראל 5, אוסטריה 0. ככל הנראה המשחק השלם הטוב ביותר של הנבחרת בעידן המודרני. רגע שבו דור שלם של שחקנים, מניר דוידוביץ' ואריק בנאדו דרך טל בנין ויוסי אבוקסיס ועד אייל ברקוביץ' וחיים רביבו - התפוצץ באחת על הדשא מול נבחרת אוסטריה מבולבלת ואומללה. זה היה קונצרט; משחק שבו כל חלקי המגרש עבדו כמו מכונה משומנת היטב.
אבל היה גם עוד דבר שהפך את היום הזה לבלתי נשכח - הקהל. אצטדיון רמת גן המפלצתי והגדול-מדי היה באותו יום מפוצץ עד אפס מקום. עולה על גדותיו. אמנם בלי התופים והשירים המתואמים של היום, אבל גם הקהל הצנוע של אז סיפק אווירה מחשמלת. אווירה שבתוכה, הנבחרת לא יכולה היתה לעשות שום דבר מלנצח. ולנצח בגדול.
מאז המשחק הזה עברו כמעט 24 שנים, והיחסים בין נבחרת ישראל לבין הקהל שלה ידעו עליות ומורדות. רגעים נשגבים, אבל גם רגעי שפל. רגע לפני שנבחרת ישראל שוב תעלה למשחק "סולד אאוט", ניסינו לבחון את היחסים האלה. לספר סיפור של מדינה, נבחרת וקהל - שעברו, כמאמר השיר, הכל עד לכאן.
אחרי המשחק הבלתי נשכח ההוא נגד אוסטריה, הגיע משחק החוץ בקפריסין; אלפים הגיעו כדי לתמוך בנבחרת, במה שאמור היה להיות הצעד הבא בדרך לפלייאוף. זה נגמר בהפסד שובר לב, אחרי שהנבחרת כבר חזרה פעמיים מפיגור, אבל הפסידה בגלל פנדל (שוב, פנדל בקפריסין). 3:2. אחרי המשחק, שלמה שרף תקף את השחקנים כהרגלו - וכל האוויר יצא מהריאות.
אם במשחק מול אוסטריה היו ביציעים 42 אלף איש, במשחק מול סן מרינו שישראל אירחה לאחר מכן - היו רק 25 אלף. חלק מהם אפילו שרקו בוז לשחקנים, זכר להפסד כואב שלושה ימים קודם. הנבחרת, אגב, ניצחה 0:8 עם שלושער של יוסי בניון. לא שמישהו זוכר. בסוף, הנבחרת (בעזרתה האדיבה של אוסטריה, שניצחה בקפריסין) הגיעה סוף סוף לפלייאוף. אל משאת הנפש. שני משחקים מאליפות אירופה. ברוכים הבאים לשבר הגדול הראשון.
כי גם המשחק ההוא, במוצאי שבת, 13 בנובמבר, 1999, קיבל את אצטדיון רמת גן מפוצץ. 42 אלף צופים. וגם המשחק הזה, צחוק הגורל, הסתיים ב-5:0. רק בכיוון ההפוך. דנמרק, היריבה של ישראל, היתה גדולה עליה - מילולית - מהדקה הראשונה. בהמשך המשחק, חיים רביבו - אחד הסמלים של הנבחרת הגדולה ההיא - הורחק בכרטיס אדום ישיר, שרבים טענו שהיווה "בריחה מאחריות". וזה אפילו לא היה הדבר הכי מביך שפורסם על הנבחרת ב-24 השעות הבאות.
מיד אחרי המשחק המביש, הגיעו כותרות העיתונים במדור של יום ראשון - ופרשת נערות הליווי. זה היה רגע של משבר לא רק עבור הנבחרת, ולא רק עבור המאמן שלמה שרף שזה היה אקורד הסיום לקדנציה שלו כמאמן; אלא גם לאוהדי הנבחרת. אותם אנשים שבאו בהמוניהם למשחקים, שנסעו אחרי הנבחרת ההיא לכל מקום. השמות לא נחשפו מעולם, אבל משהו באמון שבין האוהדים לנבחרת נקרע עם חשיפת הפרשה ב"מעריב".
התוצאות אפילו מתבטאות במספרים - אם בקמפיין יורו 2000 היו בממוצע 36,215 איש ואישה במשחק, בקמפיין מוקדמות מונדיאל 2002 המספר צנח ל-28,000 בלבד. הנבחרת של ריצ'רד נילסן הייתה, פחות או יותר, אותה נבחרת של שלמה שרף; נגד אוסטריה, ברגע האמת ובמשחק ההכרעה, שוב היו 40 אלף איש באצטדיון; אבל אלה השלבים שבהם הנבחרת הפסיקה להיות מקור גאווה, והתחילה להיות מקור לפאדיחות.
אולי באופן לא מקרי, אלה גם השנים שבהם מוסד לאומי אחר - האירוויזיון, שפעם היה מדורת שבט שגרמה לכל המדינה להסתכל ולהתלהב, דעך. הוא הפך מהמקום שאליו שולחים את הזמרים הנוצצים ביותר, למקום שבו שולחים פשרות פוליטיות וזמרים אפורים מירכתי מצעדי הפזמונים. משהו במיתוס הישראלי הגדול של שנות השבעים והשמונים נסדק. וגם היחס לנבחרת ישראל השתנה - פחות נלהב ויותר ציני.
את קמפיין מוקדמות יורו 2004 (עם המאמן אברהם גרנט) לא קיימנו בארץ. הנבחרת נדדה בגלל האינתיפאדה שהשתוללה ברחובות, אירחה בפאלרמו ובאנטליה, ואופ"א לא החזירה את המשחקים לארץ עד לקמפיין שלאחר מכן - הקמפיין לקראת מוקדמות מונדיאל 2006 בגרמניה. אברהם גרנט הוא המאמן, וכאן - מתחילים בנסיקה מחדש.
הנסיקה
הקמפיין השני של גרנט החל ברגע סמלי במיוחד. ב-4 לספטמבר, 2004 עלתה נבחרת ישראל למשחק חוץ בסטאד דה פראנס נגד נבחרת צרפת. לכאורה, משחק שכל זכיין היה חולם עליו; צ'אנס שבו הנבחרת הישראלית, שמייצגת את כולנו, פוגשת את צרפת, חמושה בכוכבים כמו זינדין זידאן ותיירי הנרי. אבל המשחק הזה לא שודר מעולם בטלוויזיה הישראלית - אירוע שלא קרה עד אז, וגם לא יקרה מאז. אף אחד לא הרים את הכפפה.
וזו היה בהחלט חבל - כי המשחק ההוא הסתיים באחד ההישגים ההירואיים של הנבחרת. הבחורים בכחול לבן הדגימו משהו מהרוח שתאפיין אותם בקמפיין הזה; הגנה, הגנה ושוב הגנה, ועם בונקר מפואר הצליחו לחלץ 0:0 מול הצרפתים. יכול להיות ששם חלה נקודת המפנה. כי מאז, הישראלים התחברו לנבחרת בצורה הרמטית.
המספרים הגדולים חזרו; בחמשת משחקי הבית שהיא קיימה באצטדיון רמת גן, הנבחרת הביאה 31,201 צופים בממוצע למשחק. העובדה שהנבחרת סירבה להפסיד, גם במשחקים שנראו אבודים, הדליקה את הקהל מחדש - והשיא היה ב"מרץ המשוגע", ארבעה ימים ושני משחקי בית עם אירלנד וצרפת, שבהם - לראשונה בחיי - כל המדינה התעסקה בנבחרת. מוספי סוף השבוע הוקדשו למשחק, כל חצי ידוען כבר התבקש לנבא את התוצאה הצפויה ואפילו מושיק עפיה גויס כדי לכתוב המנון חדש לנבחרת. עד כדי כך. האצטדיון ברמת גן היה מפוצץ עד אימה.
וגם כאן, היה הרבה יותר מכדורגל; 2005 היתה שנה אופטימית למדי, שנה שבה ישראל יצאה לאט לאט מהחרדות והפחדים של תקופת האינתיפאדה; אריאל שרון זוכה ליציבות ואמון, אבו מאזן מחליף את יאסר ערפאת השנוא והגרוטסקי ברשות הפלשתינית, והמדינה לאט לאט מתחילה לגלות את אור השמש אחרי שהסתגרה בבתים. זוכרים את מטאפורת האירוויזיון? אז בשנת 2005, ישראל שולחת את שירי מימון ו"השקט שנשאר" - ומגיעה למקום הרביעי. רוחות חדשות.
והנבחרת החזירה על האופטימיות הזאת, עם שני משחקים שבהם יכלה ליריבותיה - שני שערי שוויון, אחד של עבאס סואן והשני של וואליד באדיר, חילצו שתי תוצאות תיקו הירואיות. היום, בדיעבד, אנחנו קצת מסתכלים בלעג על השיטה ההגנתית של גרנט - אבל אז מדינה שלמה האמינה, באמת ובתמים, שזה אפשרי. וזה אכן היה קרוב, אבל רק כמעט. ישראל סיימה את הקמפיין רק במקום השלישי, כשהפרש שערים נחות מפריד בינה לבין שווייץ שהלכה לפלייאוף.
גם במוקדמות יורו 2008, למרות העובדה שהיתה ירידה מסוימת בממוצעים - האנרגיות נשמרו. במשחק היוקרתי נגד אנגליה (שהסתיים ב-0:0 וב"יש!" המפורסם של דרור קשטן עם השריקה) היו 38 אלף איש ביציע, ו-27 אלף ראו את עומר גולן כובש שער ניצחון נגד רוסיה (ולא מקבל מרצדס בסוף). אלא שמהקמפיין הזה והלאה, אנחנו חוזרים שוב למגמה השלילית.
דרור קשטן הוא אחד המאמנים הגדולים שהיו לכדורגל הישראלי. מאמן מעוטר, שהשיג הכל עם כל קבוצה אפשרית בארץ, כולל יריבות שנואות. אבל קשטן כפרצוף של הנבחרת לא הצליח לגבש אותה שוב לכדי מיתוס לאומי. בניגוד לגרנט, שידע היטב איך לספר סיפור, הקפדנות הקשטנית כלפי התקשורת כבר התקבלה הרבה פחות באהבה. הכדורגל שלו, עוד פחות מזה.
ההסתמכות על יוסי בניון, שבקמפיין גרנט עוד זכתה להדר - נראתה עכשיו מעט מוזרה כאשר בניון בדרך כלל פצוע, ובלעדיו דור השחקנים הצעיר התקשה לממש את עצמו. הקמפיין שהחל בתקוות גדולות בגלל הגרלה "נוחה", נגמר עם 7,038 איש בלבד ביציעים מול לוקסמבורג.
וגם החברה הישראלית מתחילה להשתנות בשנים האלה - זהו העידן היותר ציני. כשהנבחרת הוצגה ב"ארץ נהדרת", זה לא היה דרך השחקנים המרשימים שלה - אלא דרך "הפילוסים", שהתיישבו ביציע ודיברו על זה ש"קשטן ממציא נבחרות כדי לנצח בקלות. מי זאת אצטוניה?". הטלפונים הסלולריים החכמים החלו לאט לאט להיכנס, הרשתות החברתיות עלו, וגם ההנהגה של אהוד אולמרט הפכה את העם למעט יותר מחודד, ופחות כזה שמתמסר בקלות.
נבחרת ישראל, שפעם היתה משהו שכולם היו יכולים להתלכד סביבו, הפכה למשהו קצת מביך. חבורת שחקנים לא ממש מוצלחת, שמייצגת יותר את ההתאחדות לכדורגל (גוף שנוא ונתעב ע"י רוב האוהדים) - מאשר את עם ישראל. לא סתם בשנים האלה כתב שי נובלמן (הנפלא) את הלהיט "בחיים לא נעלה למונדיאל". כך נראתה הנבחרת; לא בתור חבורת שחקנים אצילית ונשגבת, אלא בתור פאנץ' ליין. משהו שאפשר לצחוק עליו במונולוגים של תכניות בידור.
אחרי עזיבתו של קשטן, החל הקמפיין התקשורתי למינויו של אייל ברקוביץ' - אם תרצו, סוג של רצון להחזיר משהו מהרוח שליכדה את הלבבות. ההתאחדות הגיבה במינוי של לואיס פרננדס. את שלושת המשחקים האחרונים שלה בקמפיין מוקדמות יורו 2012, הנבחרת קיימה באצטדיון בלומפילד הקטן (עוד לפני השיפוץ). יהיו מי שיקראו לזה אינטרס מקצועי, יהיה מי שהבין שאצטדיון רמת גן הישן - כבר היה קצת גדול על הנבחרת.
במוקדמות מונדיאל 2014, חווינו שוב משחק גדול - כשאירחנו את פורטוגל, בצהרי יום שישי; אבל גם המשחק ההוא משך קהל בעיקר כי בצד השני שיחק כריסטיאנו רונאלדו. בקמפיין מוקדמות יורו 2016 פתחנו אופטימי, ואפילו הצלחנו להחזיר מעט את הקהל - כאשר המשחקים יצאו מאצטדיון רמת גן, ועברו בסינרגיה לאצטדיון סמי עופר וטדי. המספרים עלו, וגם הנבחרת מעט השתפרה ביכולת שלה (אלה השנים שבהן ערן זהבי הופך להיות המוקד). ואז, מגיע קמפיין של ירידה דרסטית.
תיאוריית השבטים
כשחושבים על קמפיין מוקדמות מונדיאל 2018, עם כל הכבוד לכולם ולמאמן אלישע לוי, זוכרים רגע אחד מסוים: את הרגע שבו ערן זהבי, קפטן נבחרת ישראל, זורק בכעס את הסרט שלו לדשא. זה היה רגע כמעט הוליוודי, שסימל את האווירה השלילית שספגה הנבחרת באותן שנים. במשחק הראשון נגד איטליה החזקה, 29,300 צופים מילאו את אצטדיון סמי עופר. נגד אלבניה ומקדוניה, אחרי שהסיכוי מעט נפגע, המספרים ירדו דרסטית. נגד המקדונים, רק 11 אלף איש היו ביציע.
וזה גם לא היה אותו קהל. כי בשנים האלה, שחקני הנבחרת - וספציפית שניים שלא היו מאוד אהובים בחיפה, יוסי בניון (בגלל סכסוך מתוקשר עם הקהל של מכבי חיפה) וערן זהבי (שהיה מזוהה עם מכבי תל אביב), חטפו לא מעט קללות ושריקות בוז מהקהל החיפאי. מדובר, על פניו, בצעד מעט משונה - למה שאוהדים של הנבחרת ישרקו בוז לשחקן שלה? אבל זו היתה הרוח באותו זמן. תקופה שבה הלכידות החברתית בארץ התפוררה, וכולנו הפכנו לשבטים.
זה גם מה שקרה לאוהד הכדורגל הממוצע - עלייתם של ארגוני האוהדים ושכלול טכניקות העידוד הפכו את הקבוצות לחלק המרכזי בחייהם. אוהדי מכבי ת"א היו "מוכנים למות למענה" של מכבי; אוהדי הפועל שרו "עד המוות" לקבוצה - כך גם אוהדי בית"ר או אוהדי מכבי חיפה. הם קודם כל אוהדים את הקבוצה שלהם; הנבחרת? היא נראית כמו משהו שאפשר להעביר במקרה הטוב, במקרה הרע עול שחושף את השחקנים לפציעות.
וכך גם היתה החברה הישראלית מחוץ לאצטדיונים - כזו שהסתגרה בקאסטות של תל אביבים וירושלמים, חילונים וחרדים, ימנים ושמאלנים, הלכה והתפצלה לאזורים מוגדרים מראש. לא היתה עוד מדורת שבט - הישראלים כבר היו עמוק בתוך הרשתות החברתיות, שבהן ראו רק את אנשי שלומם ואת מי שהם מסכימים איתם. כשזה המצב, וה"קבוצה" (מטאפורית או לא) היא הדבר היחיד שקיים בעולם - הנבחרת מאבדת משמעות.
It's Not Funny Anymore
צחוק הגורל התבטא היטב בכך שהאיש ששינה את המגמה, ואחראי לפרק האחרון שלו - הוא דווקא אנדי הרצוג. הרצוג, שכיכב בסיוטים של כל אוהד כדורגל שנולד בשנות השמונים, זוהה יותר מכל עם הרגע העצוב ביותר של הנבחרת מאז שאני רואה כדורגל - השער ההוא באצטדיון רמת גן, באוקטובר 2001. אבל דווקא האוסטרי האיום העיר משהו מחודש בקהל הישראלי.
המספרים שהביאה הנבחרת למשחקי הבית שלה אמנם לא הזכירו את ימי שלמה שרף העליזים, אבל יחסית לשממה ובעיקר לאנרגיה השלילית של הנבחרת - הם היו בעלייה, ובעיקר הרוח סביב הנבחרת היתה סוף סוף חיובית. דווקא בתקופה שבה מחוץ למגרש, הקיטוב בין יהודים לערבים היה גדול - על הדשא שיחקה נבחרת מעורבת כמעט לחלוטין, כזו שמכילה בתוכה יהודים וערבים באותו ההרכב. והקהל בא בהמוניו.
ההישגים על הדשא לא השתפרו, אבל הקהל בהחלט הביע אמון בנבחרת שלו שוב. הרצוג והכדורגל ההרפתקני שלו, זה שחיפש לנצח ולא רק לצאת בתיקו מכובד - התחבר לרצון של הקהל להתאהב שוב. המונולוג המפורסם של הרצוג בסיום המשחק נגד סלובניה, עם הכותרת "זה כבר לא מצחיק יותר", אמנם היה ביקורתי וחריף כנגד הכדורגל הישראלי; אבל הקהל דווקא אהב את המראה הזו. אהב, והעריך את המאמן הזר בעל המבטא הגרמני הכבד. הנבחרת חזרה להיות של העם.
סוף דבר
הפרק האחרון בסיפור שלנו, נכתב במשחק נגד אלבניה - שכמו המחיש בדיוק את המורכבות של היחסים בין הקהל לנבחרת. 29,200 צופים וצופות היו במשחק שהעניק לנבחרת את המקום הראשון בליגת האומות. זו היתה הכמות הגבוהה ביותר שבאה למשחק נבחרת, מאז המשחק הביתי מול איטליה בספטמבר 2016. שש שנים שהנבחרת לא ריכזה סביבה כל כך הרבה קהל.
אז מה הביא את ה"סולד אאוט" הזה? נראה לי שהקהל הישראלי מחפש להאמין. בסופו של דבר, קצת כמו את המדינה, בסוף רוב רובו של הקהל הישראלי רוצה להתאהב בנבחרת שלו. רוצה ללכת אחריה בעיניים בורקות, ומחפש רק סיבה להתקרב שוב. הדור הזה של נבחרת ישראל, ששם בפרונט דמויות כמו מנור סולומון ואוסקר גלוך - כאלה שלא מפחדים מתקרות זכוכית, ומשחקים באומץ ועם המון כישרון - הוא בדיוק מה שהיה צריך כדי להדליק את האש מחדש.
מדורת השבט הישנה ההיא, מהתקופה שבה כל העם התאגד סביב הנבחרת, כנראה לא קיימת מחוץ למגרש. אבל נדמה לי שדווקא עכשיו, כשהחברה הישראלית נראית על פניו מפולגת יותר מאי פעם - הכדורגל יכול להיות מראה טובה יותר של החברה. אולי מהאופטימיות החזקה שמייצרת נבחרת ישראל, נוכל לקחת משהו גם למדינת ישראל.
