קשה שלא לשים לב למה שמרחף באוויר כבר זמן רב: אחרי הרבה שנים, יש שוב אופטימיות באוויר בכל מה שקשור לנבחרת ישראל. הזינוק המטאורי של אוסקר גלוך (תוך פחות משנה - משחקן בנוער של מכבי תל אביב לשחקן הרכב ברד בול זלצבורג), השערים שכובש מנור סולומון בפולהאם, רגעי הקסם של ליאל עבדה בסלטיק - ומעליהם גם שורה של הישגים בינלאומיים: גמר באליפות אירופה לנוער, העפלה ליורו הצעירות - ומקום ראשון בליגת האומות בבוגרים. נדמה שהכל ביחד מייצרים תחושה שסוף סוף זה אפשרי. אפשר לחלום על המטרה הנשגבת: אליפות אירופה לאומות, בפעם הראשונה אי פעם.
ואופטימיות היא בהחלט דבר מבורך, בטח במדינה רצופת בעיות כמו שלנו. ואף על פי כן, ולמרות הכל, צריכה להיות גם מידה של זהירות. כי לצד התחושות הטובות שמגיעות עם השחקנים שלנו, מאז הגרלת מוקדמות היורו יש נטייה קצת להסתכל בעין עקומה על הבית שקיבלנו. להגיד ש"אלה יריבות שחייבים לעבור". אולי גם קצת לזלזל. ובין כל אלה, נדמה שהשם הבולט ביותר שנאמר בימים האלה הוא זה של נבחרת קוסובו. כן, היא נבחרת די חדשה (רק ב-2014 היא החלה להשתתף בתחרויות של פיפ"א), ויש לה ארומה של בשר תותחים - אבל האם באמת אפשר לזלזל בקוסוברים? לא בטוח.
אבל נתחיל, כרגיל, בהתחלה. כי לפני שהיתה נבחרת קוסובו, היתה מדינה ושמה קוסובו. היא נוצרה בשנת 1993, לאחר פירוק יוגוסלביה. הנבחרת הקוסוברית היתה נבחרת לא רשמית, כזו שאינה חלק בתחרויות הקלאסיות של פיפ"א. בשנת 2008 התאחדות הכדורגל הקוסוברית הגישה בקשה להצטרף לפיפ"א. פיפ"א סירבה. בשנת 2012 שורה של שחקני כדורגל בינלאומיים ממוצא קוסוברי (ביניהם שרדאן שאקירי וגראניט ג'אקה, שמייצגים את נבחרת שווייץ) ביקשו מפיפ"א לאפשר לקוסובו לקיים משחקי ידידות - אבל נדחו שוב, בגלל מחאה של ההתאחדות הסרבית. רק בשנת 2014, סוף סוף, פיפ"א התרצתה - ואפשרה לקוסובו לקיים משחקי ידידות, אבל רק אם לא תבטא שום סממן לאומי. לא דגל, לא המנון.
ב-3 במאי, 2016 (רק אז!) אופ"א בהנהגת מישל פלאטיני קיבלה את קוסובו לשורותיה, ואחרי עשרה ימים גם פיפ"א עשתה זאת. ואם בקמפיין הראשון, היא היתה בשר התותחים של הבית (תיקו אחד ותשעה הפסדים ב-10 משחקי מוקדמות מונדיאל 2018), במוקדמות היורו היא כבר השיגה שני ניצחונות וסיימה שלישית בבית. במוקדמות המונדיאל האחרון, בקטאר, היא נכללה בבית אחד עם ספרד, שבדיה, יוון וגאורגיה - וגם שם יצאה מכובדת למדי. ניצחון אחד, שתי תוצאות תיקו וחמישה הפסדים. כלומר, ממש לא נבחרת שמתבטלת מול היריבות שלה - בוודאי לא תואמת סאן מרינו או ליכטנשטיין.
והמצב מסתבך עוד יותר כשבוחנים את השחקנים - כי קוסובו היא אמנם נבחרת חדשה, אבל הלאומיות הקוסוברית היא משהו די ותיק. ולא מעט שחקנים שבחרו לייצג את קוסובו הם שחקנים בעלי שם, חלקם משחקים בקבוצות טובות מאוד באירופה. קחו, למשל, את אמיר רחמני - קפטן הנבחרת, שיאן ההופעות שלה וגם בלם הרכב בנאפולי, שבימים אלה דורסת את הליגה האיטלקית.
בקישור אפשר למצוא את ארבר זנלי, שמשחק בריימס מצרפת; או ברסנט צ'לינה, שגדל במנצ'סטר סיטי והיום משחק בסטוק סיטי מליגת המשנה באנגליה. בהתקפה אנחנו ניתקל בחלוץ גדל גוף בשם ודאט מוריצ'י - כזה שרק לאחרונה ריאל מדריד סבלה מנחת רגלו, כששיחקה מול מאיורקה (ואתם אולי זוכרים מהסאגה הקצת ההזויה שקישרה בשעתו בין מעבר שלו, לבין הגעה של ערן זהבי לפנרבחצ'ה). במלים אחרות, לא מעט שחקנים שמשחקים באופן קבוע בליגות חזקות ובכירות מהליגות שבהן משחקים רוב השחקנים הישראליים.
על הקווים של נבחרת קוסובו נקבל אגדה של ממש - אלן ז'ירס הצרפתי. מי שהיה מועמד לכדור הזהב בשנת 1982 (הפסיד רק לפאולו רוסי הבלתי נשכח), זכה שלוש פעמים בתואר שחקן העונה בצרפת - ומעל הכל, היה שותף לסגל שהביא לנבחרת צרפת את היורו ב-1984. כלומר, גם מהקווים קוסובו תקבל סיוע ולא מעט ניסיון.
כל זה לא בא לומר שקוסובו היא נבחרת חזקה. היא בכל זאת איתנו רק שבע שנים, וישראל אמורה להיות שוות כוחות (בוודאי לאור הפוטנציאל הנוכחי שגלום בה). אבל זה בדיוק העניין; נדמה שההיסטוריה שלנו, זו שבה פגשנו נבחרות "נחותות" לכאורה וקיבלנו בראש פעם אחר פעם (מלטביה, דרך מלטה, ועד צפון אירלנד ואזרבייג'ן), צריכה לגרום לנו לא להקל ראש. נבחרת ישראל מעדה כבר מול נבחרות הרבה פחות טובות מקוסובו. זה קרה כי חשבנו שאנחנו מעל הכל, ושאנחנו אמורים לנצח בקלילות. ושוכחים שאנחנו, עדיין, נמצאים עמוק בדרג הרביעי של עולם הכדורגל.
אז אם אנחנו צריכים משהו אחד לחזק, זה את הכבוד ליריב. לא לפחד מאף יריב, אבל כן לראות אותו בעיניים כמות שהוא. קוסובו היא נבחרת שמורכבת מלא מעט שחקנים טובים, כאלה שמשחקים ברמות הגבוהות כל הזמן. אפשר לנצח אותה, אבל זה יתחיל בכך שנסתכל אליה בעיניים. ואם נהיה לגמרי הגיוניים ושקולים ביחס שלנו ליריבות, נוכל גם להגיע רחוק בעצמנו.
