זמנים השתנו. אנחנו חיים בעולם פתוח. לכל אחד יש מה לומר וגם פלטפורמה לעשות את זה. הפרשה האחרונה בה תומר חמד ואריאל הרוש הושעו, היא הביטוי לכך שנבחרת ישראל איבדה את הדרך, ויותר מכך: שאין בה גבולות. למי שחושב שמדובר באמירה מקרית שנאמרה בלהט הרגע, אז לא כך הדבר. שני השחקנים לא דיברו אחרי משחק, אלא ברוגע ומתוך מחשבה עמוקה על ההשלכות שעשויות להגיע לאחר מכן וזה מראה את עומק הבעיה.
מה שמפתיע אותי יותר מכל בפרשה הזאת, הוא שהאמירות הגיעו מצד שחקנים מערכתיים. בשני המקרים מדובר בשחקנים ששמים את עצמם לפני הנבחרת, בין אם זה הרוש ("אני צריך לפתוח בשער") או חמד ("נמאס לי, אני צריך להיות החלוץ הראשון"). הנבחרת צריכה להיות בפרונט. הפרשה מוכיחה שיש בעיה עם הגבולות: "קודם אני, ואז הנבחרת".
אמירות כאלו יכולות לנבוע משתי סיבות: או שהגבול לא ברור, או שהשחקנים לא ממש מעריכים את מי שמגדיר אותו. כל ההתנהלות סביב הנבחרת צריכה להיות ממלכתית: המטרה היא מעל הכל, גם אם היא באה על חשבון הטובה האישית. אותם שחקנים ידעו שמאמירות כאלו אין דרך חזרה ושהן יגררו תגובות קיצוניות, אבל כנראה שהם פשוט לא מעריכים את המערכת כולה.
הבעיה הרבה יותר עמוקה משחקן כזה או אחר והימים האחרונים מעידים על מגמה שהיא לא חיובית לנבחרת שלנו. קחו את ערן זהבי כדוגמא. גם המנהיג של הנבחרת, הקפטן וזה שאמור לסחוב אותה קדימה, ניצל את הפלטפורמה הלאומית כדי לדבר על ענייניו האישיים. אני בספק אם מישהו הסביר לזהבי מה היה לא בסדר עם "נאום העכברים" שלו. מה מותר לו ומה אסור. אחרת איך אפשר להסביר את הפעם השנייה שבה עקץ את רובן מיקאל יממה לפני משחק הנבחרת מול ספרד. אם זהבי יכול, אז הדבר מחלחל גם לשחקנים אחרים.
ההתבטאות של תומר חמד הפתיעה אותי מאוד. מדובר בשחקן מערכתי והטייפקאסט המושלם לשחקן נבחרת: זה שעובד קשה, צנוע ואף פעם לא מתלונן. אפשר לומר שהחלוץ עמד בקריטריונים כדי לפתוח בנבחרת: בכל פעם ששיחק הוכיח את עצמו וגם בברייטון הוא נמצא בכושר טוב. חמד כנראה הרגיש שהיחס כלפיו הוא לא מקצועי ולכן החליט לשבור את הכלים, במה שמביע יותר מכל את חוסר האמון במערכת כולה ובאנשים שמובילים אותה.
מספיק לשמוע את דבריו של ראש מערך ההסברה של הנבחרת, שלומי ברזל, שאמר הבוקר כי הוא ישמח שהשחקנים יקראו על השעייתם בתקשורת, כדי להבין שמשהו במערכת לא תקין. דובר אמור להיות השופר של המערכת ולא להביע דעה אישית. חבל שכל אחד שם את עצמו לפני הנבחרת.
איך ממשיכים מכאן? מקבלי ההחלטות בנבחרת צריכים להגדיר מה מותר ומה אסור. שהשחקנים ידעו שלכל אמירה שלהם על הנבחרת תהיה השלכה, בין אם אתה תומר חמד ובין אם אתה ערן זהבי. שחקן שמדבר על הנבחרת צריך לחשוב, לברור מילים ולחשוש אבל זה כנראה לא קורה. ביום ראשון אריאל הרוש התבטא כנגד ההחלטות המקצועיות ואלישע לוי התראיין בנושא, בחר שלא להעניש אותו ובכך נתן לגיטימציה לאחרים. עברה יממה, ותומר חמד התבטא נגד המאמן. הפעם אלישע לוי החליט פתאום לשנות את עמדתו לגבי הרוש ולהשעות גם אותו. אין גבולות מוחלטיים, אין דרך. אתמול אין עונש, היום יש, ומה מחר? אף אחד לא יודע.
לא צריך להתייחס לנבחרת לפי הפסד כזה או אחר, אלא לפי תהליך ארוך טווח. מתקבלת התחושה שבזמן שנבחרות שהיו בדרג שלנו צועדות קדימה, אנחנו רק הולכים אחורה. נבחרת יוון לא כל כך מוכשרת, אבל דרך תהליך אמיתי היא לא מתבטלת בפני אף יריבה. מה אצלנו עושים? בעיקר מדברים, ולא פועלים בשום צורה כדי לצמצם את הפערים האלה. לא עושים תהליך מחשבתי ומערכתי, אלא כל אחד: מהיו"ר ועד אחרון השחקנים, חושב על האינטרסים שלו, וזה מצער.
אני חושב שהשחקנים לא מרגישים שהם מקבלים גב בנבחרת. אנחנו רואים הדלפות מאסיפות וביקורות שעולות מיד אחרי המשחקים ואף אחד מההתאחדות לא מוציא הודעה כדי לגונן עליהם. התחושה היא שכביכול כולם ביחד, אבל כל אחד לחוד. השחקנים מרגישים חשופים ופגיעים, ולכן גם עולים להתקפה במסגרת הלאומית.
האנשים שעומדים בראש המערכת שלנו הם לא אנשי כדורגל, ומפה נובעת גם הפרשה הזאת. ברוב המקומות מי שעומד בראש מערכות גדולות כמו הנבחרת הם אוטוריטות מקצועיות, אבל לא אצלנו. כל פעם אנחנו רואים מנהל תורן שמקבל תפקיד. יש לנו את דור הזהב, זה שהגיע למונדיאל ב-1970, אבל אף אחד לא חשב לתת להם תפקיד. אין בנבחרת היום סמכות שמסתכלים עליה בהערצה, אלא אנשים שהשחקנים איבדו את ההערכה כלפיהם ולא מייחסים להם חשיבות, והתוצאה זה היא ביקורת פומבית.
בשורה התחתונה, היום זה תומר חמד ואריאל הרוש ומחר זה מישהו אחר. בזמן האחרון נוצר ניכור בין הקהל לבין הנבחרת, תחושה שכנראה גם מחלחלת למגרש. ההרגשה של חוסר חיבור לנבחרת נובעת מכך שבמקום לדבר מקצועית איך נשתפר ואיך לא, אנחנו עסוקים בפרשות שמעלות את תחושת המיאוס. פעם אחר פעם אנחנו רואים את הדיבורים, ולנו נותר לקוות שמתישהו גם יגיע שלב המעשים.
