יש משפטים שהתוכן שלהם מקבל משמעות שונה, בהתאם למי שאומר אותם. משפטים כמו "אני מקווה מאוד שאני טועה באבחנה שלי". כשהחוקר הפרטי אומר לך את זה, אתה יודע שבמקרה הגרוע בגדו בך. כשהמוסכניק אומר לך את זה, אתה יודע שבמקרה הגרוע תצטרך להיפרד מכמה אלפי שקלים, אבל כשהרופא בחדר המיון אומר לך את זה...
במילים האלה פתח איתי את השיחה הרופא בשערי צדק. ואני, שגם ככה לא הבנתי מה קורה לי בגוף בשעות האחרונות, התחלתי לחשוב שאם לא מהחיידק הטורף, סביר להניח שאמות מהתקף לב שמומחה הכליות גרם לי. "בוא נתחיל מזה שתגיד לי מה האבחנה שלך?", ניסיתי לשמור על קור רוח. אבל קור הרוח ברח. זה קרה מיד כשנכנסו לחדר עוד שני רופאים והחלו להתייעץ. ככה זה אצלנו, אנחנו לא יודעים לשמור טוב במאני טיים.
"דוקטור, אתה מוכן לשתף אותי?", הרמתי את הקול כמנסה להתערב בשיחה. הוא הסתובב אליי והתחיל לדבר. איבדתי אותו אחרי שתי שניות. הוא זרק לאוויר כל מיני מונחים מלחיצים, שספק אם הוא יודע מה הם אומרים, ואני בהיתי בו. "ועכשיו בעברית...", ניסיתי לעודד אותו לדבר עברית. הוא חייך, לקח את ממצאי הבדיקות ונעלם לשעתיים.
"מה אתה עושה?", הוא שאל כשחזר וראה אותי שוכב במסדרון חדר המיון, עם הלפ טופ על הבטן. "אני?", עניתי בשאלה, "כותב צוואה. סתם, אני מנסה לכתוב טור על נבחרת ישראל לקראת ספרד". "עכשיו? כאן?", הוא הסתכל עליי כאילו נחתתי מהירח. "אין לי ברירה, יש לי דד ליין". "דד ליין זה מונח מתאים למצבך", הוא חייך שוב. למה, אני צריך להתחיל להיפרד?", שאלתי. "לא, לא אל תיפרד לפני שתאמר לי מה הם ההרכבים", הוא פלט את המשפט הגששי מהמערכון שירים ושערים וצחק. "חוש הומור זה טוב", חייכתי, "אבל מה שקורה כאן לא מצחיק".
"אני מסכים איתך, זה לא מצחיק. זה אפילו מטריד", הוא המשיך, "מאוד קריטי לדעת מי יעמוד בשער, הרוש, קליימן או מרציאנו. זה מה שיעשה את ההבדל בין הפסד ל...". הציניות בדבריו ריחפה באוויר. רציתי לעצור אותו, אבל הוא המשיך. "זה כמו שתגיד לי שחשוב אם ליאור רפאלוב יפתח בהרכב, או דור מיכה", הוא חיזק את התזה שלו, "או עם מי יותר טוב לשחק במשחק כזה, דן איינבינדר או ניר ביטון?".
"אני מדבר איתך על חיים ומוות ואתה מדבר איתי על כדורגל?", הצלחתי להשחיל משפט. "גם אני מדבר איתך על חיים ומוות", הוא המשיך בדרכו הציורית, "אצל הרבה אנשים כדורגל זה חיים ומוות". "דוקטור זה לא מצחיק", ניסיתי להחזיר אותו לנושא לשמו התכנסנו, "אני חצי גוסס ואתה מדבר על מוות. זה לא עושה לי טוב". "צודק, אני אפסיק", הוא אמר, "רק תרשום שהקמפיין הזה מת עוד לפני שהתחיל...".
"הנה רשמתי. אבל מה יהיה איתי?". "לשמחתי טעיתי באבחנה. אתה תחיה", הוא אמר תוך כדי שהחדיר לי סטרואידים לווריד, "אם תראה את נבחרת ישראל מעפילה אי פעם לאיזה מונדיאל...זו כבר שאלה אחרת. על זה כבר לא הייתי חותם".
ואז זה הכה בי. סטרואידים. זה הפתרון. אם זה עבד במקרה שלי והרים אותי על הרגליים תוך שתי דקות, זה מה שיכול לעבוד לאלישע מול הספרדים. כל השאר? שכטר, זהבי, חמד, או מסי. כל עוד זה ישראל נגד ספרד, זה לא באמת משנה. ובמילים אחרות: אני מקווה מאוד שאני טועה באבחנה.
