"חייתי חיים משוגעים. שתיתי המון, הימרתי. אבל עכשיו הכל השתנה, הפכתי לאיש משפחה, כזה שאוהב את האישה והילדים. הייתי בקבר ויצאתי ממנו, קיבלתי את חיי מחדש".
לפני כ-6 שנים, חלה בסרטן. הוא התפשט לו במהירות בכל הגוף, וגם האופטימיים ביותר לא האמינו שהחלוץ יישאר בחיים. אייל ברקוביץ', ששיחק עם הוולשי בווסטהאם, הרים טלפון באותם ימים להארי רדנאפ – שאימן את השניים במדי הפטישים – ודרש בשלומו של חלוץ העבר. התשובה שקיבל לא הייתה זו שהוא רצה לשמוע. "ג'ון הולך למות", אמר רדנאפ.
אבל הארטסון, איש גדול מימדים לא התכוון לוותר בקלות. "נלחמתי בשביל הילדים שלי ונלחמתי על החיים - אבל בעיקר היה לי מזל. סרטן הרג אנשים גדולים וחזקים ממני. נלחמתי, זה נכון, אבל מזל הוא הסיפור", משוכנע הארטסון.
בכלל, כשהוא מדבר על ילדיו ומשפחתו, עיניו נוצצות. 5 ילדים יש לו, 4 מתוכן בנות ועוד ילד בן 12 שמשחק באקדמיה של סוונזי ("מאוד מוכשר. קטן, אבל גם אני הייתי קטן בגיל שלו ותראה אותי היום"). נראה שהמחלה באמת שינתה אותו. לא עוד בחור אלים, משוגע, אלא איש משפחה שמחפש שקט ושלווה. "לאנשים יש תפיסה שגויה עליי, אבל כשפוגשים אותי מבינים שאני אדם נחמד והדברים במציאות שונים. על הדשא הייתי קצת משוגע, זה נכון, אבל הפרישה מהכדורגל בצירוף המחלה גרמו לי לשינוי", מסביר הוולשי בן ה-40 בראיון מיוחד לאתר ערוץ הספורט: "היום אני אדם אחר".
הפגישה המקרית עם ברקוביץ'
בלילה שבין חמישי לשישי, הארטסון הגיע לארץ. כיום, אחרי שפרש והחלים ממחלת הסרטן, הוולשי משמש כפרשן ברשת BBC והגיע לישראל כדי לפרשן את המשחק בין שתי הנבחרות. רצה הגורל, ובבית הקפה בו נפגשנו לשיחה, ישב גם אייל ברקוביץ', יחד עם משפחתו. 17 שנה אחרי הבעיטה המפורסמת של הארטסון בברקוביץ' במהלך אימון בווסטהאם, השניים נפגשו – במקרה – בביקורו הראשון של הוולשי בישראל אי פעם.
אחרי חיבוק ארוך, חיוכים ומספר תמונות משותפות, השניים התפנו לשיחה על כדורגל. שעה במחיצתם של שתי אגדות, אחת ישראלית ואחת וולשית – והסיפורים לא מפסיקים לזרום. רדנאפ, למפארד, פרדיננד, השער של ההוא והאימון עם השחקן הזה. "זוכר את הגביע מול ארסנל? שנינו החטאנו פנדלים, ועפנו", שואל ברקוביץ' את הארטסון ונענה בחיוך. נראה כי תקרית הבעיטה מזמן מאחוריהם, אבל תמיד תישאר איתם.
"הבקעתי יותר מ-200 שערים בקריירה, זכיתי בתארים, ועדיין מ-20 שנות משחק יזכרו לי את אותה בעיטה באייל", מספר הארטסון תוך כדי השלמה עם המצב: "אין מה לעשות, זה קרה. זה לא היה צריך לקרות, וזה הרגע שעליו אני מצטער יותר מכל, והצטערתי עליו כבר שתי דקות אחרי שזה קרה – אבל זה קרה. באמת שזה לא היה אישי, זה יכול היה להיות פרדיננד, למפארד, ג'ון מונקור וכל אחד אחר. הייתי עצבני, רציתי להרים אותו, אייל חבט בי והגבתי. זאת הייתה טעות".
"הבכתי את עצמי, ולצערי גם את המשפחה. במקום לדבר על 35 השערים שכבשתי בווסטהאם, מדברים על זה. אבל אין מה לעשות, אצטרך להתמודד עם זה", מספר חלוץ העבר ומוסיף: "אייל מוזמן לוויילס למשחק בין הנבחרות - אארח אותו בכיף והקשר בינינו טוב. תמיד כשאני רואה אותו חוזרים לרגע הזה, אבל זה קרה ונגמר".
גיגס ולמפארד בחוץ, אבל מי בפנים?
אבל העבר המשותף של השניים הוא קצת מעבר לבעיטה בפנים. העונה המשותפת בפטישים הייתה מוצלחת במיוחד, ולהארטסון ברור: "אייל היה שחקן פנטסטי, ואם אני צריך לדרג אותו הוא בטופ 5-6 שחקנים ששיחקתי איתם. דניס ברגקאמפ, הנריק לארסון, איאן רייט, סטיליאן פטרוב, רוי קין ואייל. השארתי את גיגס בחוץ, אתה מבין מה זה אומר? אולי עכשיו תבינו כמה אייל היה מדהים בעיניי בתור שחקן. הוא ללא ספק המוסר הטוב ביותר ששיחקתי איתו, הכי פחות אנוכי. היום יש אולי שחקן אחד שמזכיר אותו, דויד סילבה – ותחשוב כמה הוא עולה וכמה הוא מרוויח. לשים את אייל ברשימה כל כך איכותית, מבלי להכניס את ריו פרדיננד, פרנק למפארד ואחרים - מוכיח כמה הערכתי את המסירות שלו".
השם פרנק למפארד חוזר שוב ושוב. גם בשיחה בין הארטסון וברקוביץ', וגם בראיון לאחר מכן. שני כוכבי העבר תמימי דעים "הוא לא היה מוכשר במיוחד, אבל כח הרצון שלו היה בלתי ייאמן". האטסון מנסה לפרט: "הקריירה של למפארד היא הרבה מעבר למה שהיה אפשר לצפות. הוא נשאר לעבוד קשה אחרי כל אימון. עוד ועוד ועוד. לא ראיתי אף שחקן שרצה להתקדם כמוהו, והוא בא על שכרו. הוא אולי לא היה טוב כמוני וכמו אייל בזמנו, אבל התאמן, נלחם, התאמץ ובסוף זה בא לידי ביטוי בקריירה אדירה".
"אני מסתפק בתיקו"
אבל הארטסון לא בא לפה בשביל אייל ברקוביץ', וגם לא בשביל פרנק למפארד. כוכב העבר, שנמצא בקשר עם סוכן השחקנים דארן פילדס ודרכו מעודכן במתרחש בישראל, הגיע ארצה כדי לפרשן את המשחק בין הנבחרת של גוטמן לזו של כריס קולמן, איתו הארטסון עבד כשנה בנבחרת כעוזר מאמן.
"אני מכיר את ניר ביטון ואת בירם כיאל, אבל לקראת השידור אלמד יותר לעומק. העובדה ששניים כאלה, מברייטון וסלטיק, לא נמצאים בהרכב של ישראל – מוכיחה כמה הנבחרת שלכם חזקה, ועד כמה הסגל עמוק. ניצחתם כבר באנדורה ובקפריסין, והבסתם כאן את בוסניה – וזה בעצם המשחק ששינה את התפיסה של כולם לגבי נבחרת ישראל".
בוויילס מדברים על כך שהדרך ליורו עוברת בניצחון חוץ בישראל?
"אחרי ארבעה משחקים בקמפיין קשה להגדיר משחק כ"חובה לנצח", אבל אין ספק שזה משחק חשוב. בגלל שזה משחק חוץ ובגלל הכושר של ישראל והקהל שלה – אני מסתפק בתיקו. אנחנו נותנים המון כבוד לישראל".
העובדה שיש כל כך הרבה וולשים בפרמיירליג, היא בגלל הקירבה לאנגליה או בגלל הרמה של השחקנים?
"אם אתה טוב כמו אייל ברקוביץ' לדוגמא, אתה תגיע לאנגליה גם מישראל – כשחקן זר. אנחנו באמת גדלנו באקדמיות של קבוצות אנגליות – בייל בסאות’המפטון, אני בלוטון ואין לנו דקת משחק אחת בליגה הוולשית. זה בהחלט עוזר. אבל בסופו של דבר צריך להיות טוב כדי לשחק".
כשאתה משווה את הדור שלך עם גיגס, בלאמי וגארי ספיד – לדור הנוכחי. מי טוב יותר?
"גם דור הזהב של דין סונדרס, איאן ראש ומארק יוז, וגם הדור שלנו היה קרוב מאוד להעפיל לטורניר, אפילו כמה פעמים. תתאר לך את ההרכב שלנו: גיגס, בלאמי ואני מקדימה. סאבאג', ספיד ודייויס באמצע. זו הייתה נבחרת חזקה שהפסידה רק לרוסיה בפלייאוף. אבל עכשיו כל זה כבר לא מעניין, והציפיות הן מהנבחרת הנוכחית – בייל, ראמזי, ג'ו אלן, אשלי וויליאמס. עושה רושם שהגיע הזמן שלנו. יש לנו את השחקן הכי יקר בעולם, סופרסטאר אמיתי, שכבר הוכיח שהוא מנצח משחקים בעצמו. כשיש לך שחקן כזה, זה נותן לך הזדמנות אדירה"
אבל למרות כל זה, גיגס עדיין גדול יותר מבייל עבור הוולשים?
"לשחק בנבחרת עם גיגס, שחקן עם 31 תארים וקריירה נדירה, ולא לעלות לשום טורניר גדול – זו אכזבה. עבור גיגס אישית זאת אחת האכזבות הגדולות בקריירה. היו לו בעיות עם הנבחרת כי פרגוסון לא הסכים לו לשחק במשחקי ידידות, אבל שלא יישמע אחרת – מעולם לא היה סימן שאלה סביב המחוייבות שלו. אצל בייל הסיפור שונה קצת. הוא מחוייב בצורה בלתי רגילה, ואני אומר זאת כעוזר מאמן לשעבר של הנבחרת. ברור לו שאם הוא ייקח את וויילס ליורו – זאת תהיה חותמת משמעותית להצלחה של הקריירה שלו".
נראה שאתם מאוד אופטימיים. זה יהיה כישלון אם לא תעלו?
"בהחלט כן. אם נשחק טוב ונשיג נקודות אבל לא נעלה, נוכל לחיות עם זה. אבל בהחלט נתאכזב. זה היורו הראשון עם 24 נבחרות ולכן אנחנו רואים את ההזדמנות כגדולה במיוחד – ולא חושבים על מונדיאל 2018. זה דור זהב אמיתי, ויש אמונה מלאה שאפשר לעשות את זה".
"אנחנו וולשים, אומה מאוד גאה ומאוחדת. יש לנו שחקנים מצויינים וקהל תומך. כולנו מרגישים שהגיע הזמן לעלות. אירלנד וסקוטלנד עלו, אז למה שאנחנו לא? למה שנישאר קטנים? אנחנו מסתכלים אחורה - גיגס, יוז ואני – ואין לנו טורניר גדול ברשומה. אבל למה שלבייל לא יהיה?"
