ישנם שידוכים שמלכתחילה מבשרים רעות. כזה היה המהלך של יעקב שחר שהביא את אלישע לוי למכבי חיפה. יענקל'ה התכוון לטוב: אחרי טראומת רוני לוי, הגיעה העת למאמן פייסן, חייכן ורופס עם השחקנים הבכירים, כזה שגם אם אינו שייך למסיבה ולמקום - ישחרר את השחקנים מאימת קודמו. בית"ר נראתה אלופה בטוחה, מכבי ת"א השתוללה במסע קניות, אז המחשבה היתה שעם אלישע לוי אפשר לגרד את המקומות 4-3.
אלא שפתאום השתנתה המגמה: מכבי ת"א קרסה, בית"ר ירושלים בנפילה, והאליפות שנראתה כהרפתקה שנזנחה לה בחלום רחוק, הפכה להיות ריאלית ביותר עבור הירוקים. אבל לשחר היה זה מאוחר מדי, הוא נשאר תקוע עם אלישע. איתו ועם החיוך שלו.
לותר מתיאוס יכול לא רק לטוס מסביב לעולם בין האימונים והמשחקים של קבוצתו, אלא גם לשייט לו ביאכטה בשאר הזמן. די בהבנתו הטקטית הבסיסית כדי לתת לאלישע שח-מט משפיל במפגש שני העונה. הקטסטרופה שצריכה להדאיג את חיפה היא לא ההפסד, אלא הדרך. או יותר נכון: היעדרה.
ליגת העלובות
14 נקודות איבדה מכבי חיפה מול "הקבוצות הגדולות". אילו רק הייתה משכילה לקחת 7 מהן, איתמר צ'יזיק היה מתחיל כבר החודש את ההכנות לליגת האלופות. אבל לא די בכך שמכבי חיפה מקרטעת במקום הראשון, היא גם עלולה לאבד את התואר בליגה החלשה ביותר שהייתה כאן מאז שאני זוכר את עצמי (ומדובר בקרוב ל-30 שנה לפחות).
מזלה של חיפה עשוי אפוא לבוא לידי ביטוי בחולשה המדהימה של יריבותיה. אלי גוטמן עושה יש מאין בהפועל ת"א ומתיאוס מלקט את הנקודות בנתניה, אך לא זו ולא זו הוכיחו יציבות. גם בית"ר ירושלים מתנדנדת כל שבוע בין סקנדל לפסטיבל, כך שאין כרגע אף קבוצה ששכנעה אותי בטיעונה לכתר.
כל שנותר הוא לראות כיצד יסתיים מרוץ הצבים הזה ומי ידדה אל הקו ראשון: האם תהיה זו בכל זאת מכבי חיפה המוכשרת אך נטולת סמכות מקצועית מהשורה הראשונה, מכבי נתניה המוגבלת בניצוחו של מתיאוס או שמא הפועל ת"א היסודית מבית היוצר של גוטמן. החדשות הרעות עבור הירוקים: בשליש האחרון של העונה ידברו המאמנים ובצד הזה, כאמור, אין להם מה למכור מול יריבותיהם.