נכון, ניהול
מאמן הנבחרת, אייל רן, ואיגוד הטניס הם ללא ספק המנצחים הגדולים מאחורי ההתמודדות מול רוסיה ברבע גמר גביע דייויס. את מה שעשה רן בנבחרת המפורקת שקיבל לפני שנים בודדות, צריך ללמד באקדמיות ואולי גם באוניברסיטאות. הבחור הצעיר הזה, הפך הכול ובנה סגל מנצח, לוחמני ופורץ דרך. מגיעות לו את כל הברכות שבעולם – ספק אם יהיה לנו קפטן בעתיד שיוליך נבחרת טניס כל כך רחוק.
מיכאל קליין ומשה חביב – ראויים אף הם לכל המחמאות. הצמד הנחוש והענייני הזה, הוביל בעוז ובאומץ את ההחלטה הלא פופולארית להעביר את ההתמודדות המסקרנת להיכל הספורט ביד-אליהו. כמה מטומטם ומגוחך נראה כעת המאבק של הגברת ממרכזי הטניס – זו שגררה את האיגוד לקרב משפטי מיותר שעלה גם כסף רב (שלא יצא מכיסה). למה אנחנו כבר יכולים לצפות ממרכז הטניס אם יושבים שם כל מיני אוכלי חינם, כולל אחד שמרוויח תהילתו על חשבון כספם של אחרים?
המנצח האמיתי
הקהל שהגיע להיכל ודחף בהמוניות את הטניסאים, הוא המנצח האמיתי של המפגש מול הרוסים. ההתעלות של הראל לוי, התצוגה הנאה של דודי סלע והמאבק ההרואי שניהלו רם וארליך מול צמד מוכשר מהם בהרבה – הם תוצאה ישירה של 10,000 צופים נאמנים שהיו שווים לפחות מערכה וחצי בכל משחק בהתמודדות. בפעם הבאה שנארח כאן נבחרת בסדר גודל כזה, כבר לא יהיה אף אחד שיתנפל על קליין וחביב.
מצד שני
הרוסים הגיעו לכאן מנופחים. שלמה צורף הגדיל לתאר את הסיטואציה: "הם הגיעו לכאן לבלות, אבל אנחנו לא פראיירים". שמיל טרפיצ'ב, הקפטן הטטארי האגדי של הנבחרת הרוסית, קיבל מחמאות רבות, אך ההתמודדות הזאת לא תיכנס לספר הזהב שלו.
את הראל לוי איש לא החשיב בנבחרת הרוסית והוא נספר כ-2 נקודות בטוחות. טרפיצ'ב שמר את סאפין לזוגות, כדי לתת מכת מחץ לרם וארליך שלא שיחקו יותר משנה האחד עם השני. לכן גם הצמיד למדורג 1 בעולם לשעבר, את קוניצין חסר הניסיון – אך בפועל, היתרון המפתיע מהיום הראשון והקהל, נשאו את הצמד הישראלי לניצחון מרהיב.
עבור הרוסים מדובר בכישלון מהדהד, אך אין מה לדאוג להם. לזכותו של טרפישב ימשיך לעמוד סגל בלתי נתפס של 6-5 טניסאים בטופ 30, אותם הוא רק צריך לבחור, כמו בחפיסת קלפים. אייל רן, שיכול להיות בנו הצעיר של טרפישב, עשה לו בסוף השבוע האחרון, באמצעים דלים, בית-ספר.
מה הוא נדחף?
ואי אפשר בלי עודד יעקב, שחייבים משום מה להכניס לנו אותו בפריים. מילא העיתון של המדינה, אך איך ערוץ הספורט העדיף אותו על פני עמית נאור או אנשי טניס אחרים? שלמה צורף למשל, אישיות עתירת זכויות – בוודאי ביחס ליעקב, מפרשן את המשחק בצורה מקצועית ומהנה כאחד.
אבל אותם יודעים מה? עדיף לקבל את יעקב בעמדת הפרשן מאשר בעמדת קפטן הנבחרת. כשעזב בשעה טובה את תפקידו, הוא הותיר ליורשיו נבחרת ללא עתיד, בתוך בור עמוק באחד מהבתים האזוריים של גביע דייויס.
כמה חוצפה יש לו, ליעקב, לנסות ולנכס לעצמו את הקרדיט מהניצחון האדיר מול הרוסים ולדבר על "תהליך שהחל לפני 12 שנה", בו העיז להזכיר גם את עצמו... מזלו שאייל רן, שישב עמו בפאנל, התנהג באצילות והסכים לבלוע את השטות הזאת, שהרי ליעקב אין שום חלק בשום הצלחה של הנבחרת הנוכחית.
עובדה, תראו איך הראל לוי משחק, מבלי שיעקב מאמן או מדריך אותו. כולנו זוכרים לאן הובלה הקריירה של לוי, טניסאי מוכשר מאוד, בתקופה בה יעקב אימן אותו.