ארבע קבוצות בליגת העל יכולות פוטנציאלית ומסורתית להיות אלופות. כולן כבר היו אלופות מספר פעמים ולכולן יש קהל שידחוף אותם עד הסוף. מכבי חיפה, מכבי נתניה, בית"ר ירושלים והפועל ת"א אינן רצות בדיוק לאליפות, אלא מדדות בצמרת.
לשתיים מהן יש עליונות ברורה בעמדת המאמן (הפועל ת"א עם גוטמן ונתניה עם מתיאוס), אך לשתיים האחרות ישנו סגל חלומי (בית"ר ירושלים ומכבי חיפה). אילו אחת מארבע הייתה משלבת בין שני הדברים, היא כבר הייתה אלופה בהליכה.
קחו את מכבי חיפה שהעונה פשוט חייבת להיות אלופה לנוכח הידרדרותה של ליגת העל לשפל מקצועי חסר תקדים. עם מאמן חזק בעל אוריינטציה אירופית על הקווים – היו לה עכשיו 15 נקודות פור על המקום השני. המאמן אפוא – הוא נקודת התורפה החזקה של הירוקים. אם חולשת הליגה תימשך, חיפה עוד תסיים ראשונה ואלישע לוי יהיה מאמן האלופה... ככה בדיוק נראה הכדורגל שלנו.
גם מכבי נתניה לא בדיוק רצה לאליפות. אמנם יש את לותר מתיאוס ושקט תעשייתי, אבל מה יהיה עם השטויות בהגנה וחוסר המחץ בהתקפה? נתניה גם סובלת מספסל דליל ואף אלופה שהייתה כאן בעבר לא לקחה את התואר בלי עומק.
להפועל ת"א יש מאמן מצוין וגם סגל לא רע בכלל. זו בדיוק הבעיה: אין סופרסטאר, אין שחקן שעושה את ההבדל. כולם בסדר פחות או יותר, מה שמקשה על הפועל להביא את הערך המוסף שמביא נקודות במשחקים רעים (קריית שמונה, סכנין). מן מאור בוזגלו כזה שאם היה בהפועל במקום במכבי – היו האדומים במקום הראשון.
בבית"ר ירושלים יש בלי עין הרע חומר לאליפות מפוארת: על השוער אני מנוע מלדבר, אבל בטון כמו בנאדו בהגנה, כוכבים בקישור ושחקני התקפה נוצצים אמורים לעשות את ההבדל בליגה הזאת. אבל חוסר השקט סביב המועדון והשערוריות הקורות בעל כורחם, כבר גזלו מבית"ר די נקודות העונה ועוד יגזלו ממנה. באופן חד פעמי היא מסוגלת להתעלות ולנצח במשחקי צמרת אך שם המשחק הוא יציבות וכאן בדיוק מתחילה ונגמרת הבעיה של הדאבליסטית.
למה לא אשדוד
אם מחפשים רענון בצמרת, אפשר היה למצוא את זה באשדוד. אילו יוסי מזרחי היה מתחיל את העונה עם שוער מנוסה ובלם חזק, קבוצתו הייתה מועמדת לאליפות וכזאת שכל המדינה הייתה מחזיקה לה אצבעות. הכדורגל הרומנטי וההתקפי של אשדוד הוא כל מה שחסר בארבעת המועמדות לאליפות: מתח, עניין, יופי ויצירתיות. עדיין לא מאוחר עבור אשדוד, אם היא אכן תשתדרג בעמדות המפתח.
העוול שנגרם למישל דיין
איזי שרצקי החליט נכון שהפקיד את קבוצתו בתחילת העונה בידיו של מישל דיין: מאמן רציני, יסודי ובראש ובראשונה בן-אדם עם לב זהב וערכים שכה חסרים אצל עמיתיו למקצוע. שתי גזירות קשות הונחתו על דיין עם מינויו לתפקיד: הראשונה היא הצבתו התמוהה של דני עמוס כשוער ראשון והשנייה פציעתם של שחקני המפתח בקבוצתו.
כל הכבוד לאיזי שרצקי שהחליט לקדם שוער בית ולהעניק לו את המקום בהרכב, אך מבט חטוף מראה כי אין מדובר בשוער שיכול לעמוד כיום בשערה של קבוצה בליגת העל ואני בספק אם גם כך בעתיד. משראה שרצקי כי לא רק שהשוער אינו מביא לו נקודות, אלא גורם לאנדרלמוסיה בהגנה, היה עליו להודות בטעות ולהחתים מייד שוער מנוסה. בשנה חשובה שכזו – אין זה הזמן לניסיונות.
גם למכת הפציעות הגיב שרצקי בביטחון עצמי גבוה מדי בסגל קבוצתו ולא חזה את החוסרים שייווצרו.
מישל דיין דווקא עשה כמיטב יכולתו במה שנכפה עליו ובמקום להעניק לו את הכלים להשתפר בפגרה – הפיל עליו שרצקי את התיק והפך אותו לאשם – מקצועית – במה שקרה בקריית-שמונה. מדובר בעוול גדול, לאיש מקצוע טוב. גם אם בחר שרצקי להיפרד מדיין, וזו זכותו המלאה, היה עליו לעשות זאת בנועם וברגישות יתר.
אינני סבור שאלי כהן הוא האיש הנכון במקום הנכון. כהן איש כדורגל חרוץ, אך אינו מתאים באופיו ובטבעו להיכנס לקבוצות באמצע העונה – בייחוד לכאלו הנאבקות על מיקומן בליגה. כמעט בכל קבוצה שכזו הוא כשל ונאלץ לעזוב עוד לפני סיום העונה.
מה שצרם לי במיוחד, היא שתיקתו של כהן לנוכח ההתקפה של שרצקי על מישל דיין במסיבת העיתונאים. זה לא היה קולגיאלי מצדו. לפחות יכול מישל דיין להתנחם בשחקניו לשעבר שהזילו דמעות אמת עם לכתו. כמה מהם אמרו לי באופן אישי: "אף פעם לא היה לנו מאמן כזה".