מתחילת העונה, הפועל ת"א נתנה אולי משחק אחד מרהיב (בבית נגד בית"ר ירושלים). ביתר המקרים ראינו מכונה משומנת, יעילה ומתודית. בקיצור, את טביעות אצבעותיו של אלי גוטמן - אולי מאמן הליגה הטוב ביותר העונה.
הפועל הגיעה לא מוכנה מנטאלית לדרבי. שחקניה נמנמו קצת בפתיחה ואפשרו לשחקני מכבי לחגוג. אך אם בסופו של דרבי שכזה יוצאת הפועל עם 1:3 קליל - זה אומר משהו על העונה הגאה שלה לעומת הגיהינום של הצהובים.
אבי נמני אוכל ולא בתיאבון את פירות הבאושים שהושארו לו: סגל לא מאוזן, הגנה חלשה וחדירה, התקפה מזעזעת ומאור בוזגלו שהולך לאיבוד בבלגאן. בתוך כל זאת, עוד היה לנמני את האומץ לבצע שינויים פרסונאליים ומקצועיים שאת תוצאותיהם יראו רק בעונות הבאות.
האם יגלו במכבי סבלנות כלפי איש המקצוע הראשון מזה שנים שבא לעשות סדר ולנתח לעומק את מה שקורה בקריית שלום? לטובתם עדיף שכן, אלא אם אבדון מוחלט הוא מחוז חפצם.
הסיבוב השלישי יהווה הזדמנות מצוינת עבור נמני להמשיך במהפכת הצעירים והמקומיים שלו. תמיד יימצאו האוהדים שיעקמו את האף כתגובה לחילוף זה או אחר, אבל כל צעיר שנכנס לשחק צובר את דקות הניסיון החשובות שיהפכו אותו לפקטור משמעותי יותר בעתיד.
אין מה לעשות, נמני חסר המזל צריך לאמן את מכבי ת"א. רק לשם ההשוואה, חילופי תפקידים בין מכבי חיפה למכבי ת"א היו מובילים את הירוקים לצעדה בטוחה בראשות הטבלה ואילו הצהובים היו משתרכים להם במקום האחרון, הרבה אחרי הכח. אבל אלה החיים ועבור נמני הם בהחלט לא פיקניק.
ניצחון שכולו אייל רן
אמיר חדד הציל את הקונספט הדמוקרטי של גביע דייויס. פעם, כשחדד היה רזה וצעיר יותר, נפרשה תמונתו על כל שלט חוצות אפשרי בעיר הולדתו רמלה. היום, אני בספק אם יהיה שלט שיהלום את מימדיו. אבל בכל הרצינות, חדד הוא הברקה של גיבור הניצחון שלנו על שבדיה - אייל רן.
כמה מילים טובות כבר שפכתי על הבחור המצוין הזה, שהצליח לנקות ולשקם את הנבחרת הגמורה שקיבל והוביל אותה למעמד שיא של שמונה הגדולות בעולם, בעוד שמבחינה מקצועית היא איננה ראויה להיכלל ברשימת הטופ 40.
פציעתו של יוני ארליך וכנראה גם פירוק הצמד המצליח ביותר בתולדות הטניס הישראלי יצרה לנבחרת שלנו בעיה: מנקודה בטוחה בכל התמודדות, הפך משחק הזוגות לכאב ראש עבור רן. הכי קל היה לרצות את כולם בהחלטה פוליטית ולזרוק את ליטרת הבשר למישהו אחר. אבל רן, בהחלטה מבריקה, החליט לתת לאמיר חדד את הלוקסוס, למרות שמעשית הוא מחוץ למשחק כבר שנים.
לבחור בחדד למשחק יחידים זו התאבדות, אך בזוגות הוא מביא איתו מאסה וכוח ששווים את השיבוץ שלו. אז נכון, אמנם הפסדנו, אך אני סבור שעוד כמה משחקים ותיאום טוב יותר עם אנדי רם יביאו לתוצאות טובות בזוגות.
הפוליטיקה שנכנסה למשחק הזה פגעה בראש ובראשונה בשבדים: במשחקים צמודים בהם כל נקודה, לכאן או לכאן, מכריעה את ההתמודדות, הקהל הופך משמעותי יותר ובייחוד כשמשחקים באולם סגור. ישראל נהנתה מאווירה ניטראלית פלוס וניצלה אותה עד תום.
משבדיה נשאר בעיקר השם: למאטס וילאנדר יש ג'וב מצוין, אבל הווה ועתיד עגומים. לא נותר לו אלא רק להתגעגע לימים בהם הוא וסטפן אדברג הוליכו את נבחרתם לצמרת העולמית בצוותא עם אנדרס יאריד. שבדיה של אז, ללא ספק, הייתה רומסת את ישראל גם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. האמת היא שאם נבחרת כמו שלנו מצליחה להגיע לשלב שמונה הגדולות של המפעל, כנראה שדייויס מתהפך בקברו.
לסיום, לא אוכל שלא למחות שוב כנגד הבמה שניתנת לעודד יעקב, האיש שברגע שפינה את כסאו - נבחרת הדייויס שלנו החלה לנסוק. מילא זה, אבל מהיכן הוא מרהיב עוז לנכס לעצמו את הניצחון של הראל לוי? מוטב לו, אחרי הצורה בה התנהלה הקריירה של לוי, בעיקר מבחינה מקצועית, לשתוק ולא לרוץ ולתפוס טרמפ על גבו של הטניסאי ולהצטלם איתו בשדה התעופה. אם הניצחון על וינסיגוארה - שחקן שלא משחק כבר שנתיים טניס ומדורג במחצית השנייה של האלפייה הראשונה בעולם - הוא הישג השיא של הראל לוי (כפי שגם הוא בעצמו הצהיר על כך), מעיד הדבר יותר מכל על איכות הליווי שהעניק לו יעקב.