מעת לעת, תופסים מפורסם בסמול-טוק, שופכים החוצה את מרכולתו האישית ומשפילים אותו ברבים.
גיא לוזון נתפס בקלקלתו, אך קלקלתו היא קלקלת רבים. די לצביעות! יש בישראל שיוך עדתי ולוזון לא המציא אותו. 80% מהאשכנזים רואים במזרחים "פרענקים" ו-80% מהמזרחים מאמצים באהבה את הביטוי "פרידמנים מתים". למרות הכל – וזה האבסורד המעניין – חיים אלה באלה, ביחד ולחוד, לוקחים האחד את מנהגיו של השני ומתערבבים.
גיא לוזון נשוי לאשכנזיה, כך גם דוד שלו אבי. החבר הכי טוב שלי הוא מרוקאי ואין סוף לשרשרת. ביטויים כאלו או אחרים שהלשון משחררת מייצגים במקרה הטוב רפלקסים מותנים ולא מחשבות או תיאוריות מבוססות.
אפשר להבין את כעסו של גיא לוזון על הפרשנים השונים שמיררו את חייו ושתו את דמו בקשית. גם אחרי שהוא מצליח מאוד, אף אחד לא רץ לפרגן לו. אבל במקום לשתוק ולתת לעובדות לדבר – שיחק גיא לידיים של מתנגדיו שוודאי ישמחו להציגו כאדם אימפולסיבי, גזעני ומסוכן. חבל.
כולי תקווה שנחזור לפרופורציות ולא נייחס חשיבות לדברים חסרי-משמעות שנאמרו בפרטיות. בקיצור, עזבו את גיא לוזון בשקט.
האלישע ועונשו
מול 'תינוקות נמני', וודאי בשלב הזה, אוסף שחקנים קטלני ומוכשר שיש במכבי חיפה – אמור להלום בצהובים 0:3. האנשים על הקווים איזנו את יחסי הכוחות: נמני מעניק לקבוצתו בטחון וערך מוסף בעוד אלישע לוי, כרגיל, הוא החוליה החלשה, כאילו אינו שייך למסיבה שהוא רוקד בה.
גם מול מכבי ת"א, כשהמשחק עמוק בכיס שלו, דאג מאמן חיפה לתרום את חלקו הקבוע: חילופים מאוחרים ולא ברורים, ניהול משחק פחדני וחלש והכי גרוע: אסטרטגיה לא ברורה. לפי חשבון שערכתי, חיפה איבדה העונה לפחות 12 נקודות בגלל טעויות שונות של מאמנה. המשוואה פשוטה: עם מאמן מתאים והולם, היה יעקב שחר יכול לסגור את סיפור האליפות עוד בחנוכה.
במכבי ת"א יכולים להסתכל בהנאה על עתיד ורוד. תענוג לראות את שחקני הבית מתרוצצים ונלחמים על כל כדור. אולי מכבי ת"א תפסיד עוד משחקים פה ושם וודאי שלא תנצח את כולם, אך גם אם זה יקרה – איש לא ישפיל את החבורה הלוחמת המתגבשת בקריית-שלום. נמני אכן בונה את מכבי לטווח הרחוק ואין לי ספק שבתוך פחות מכמה עונות – יצמיח קבוצה לוחמת ואיכותית המשובצת בשחקני בית שיפחיתו משמעותית את התקציב וגם יגבירו את אהדת הקהל.
נראה כי מעולם לא תהיה לישראל אלופה כה עלובה. זו הבשורה העצובה וכמעט היחידה מהעונה האפורה שאנו זוכים לה עד כה.
נדאל יהיה הגדול מכולם
נהוג להתרפק על נוסטלגיה, אך בענפים כמו טניס – הקדמה בוראת טניסאים גדולים יותר מדור לדור.
מאז העימות הקלאסי של שנות השמונים: מקנרו מול לנדל, לא היה לנו צמד כפדרר ונדאל. גם אני, כמו רבים אחרים, קיוויתי שינתן לפדרר הגראנד-סלאם ה-14. פיט סאמפרס היה ענק, אך פחות מהשוויצרי הפנומן.
רפאל נדאל, נמצא על הנתיב להיות הגדול מכולם. לכל טניסאי לאורך ההיסטוריה היו נקודות תורפה בטורנירי הגראנד-סלאם: איבן לנדל לא הצליח לזכות בווימבלדון ופדרר נכשל תמיד ברולאן-גארוס – אבל נדאל, מומחה לחימר בפני עצמו, החל להתפשט ולהשתלט על שאר סוגי המשחקים. ניצחון צפוי בפאריס וכן בפלאשינג-מדו וכמובן על הדשא בווימבלדון – יהפכו אותו לראשון מזה ארבעה עשורים הלוקח בשנה אחת את כל טורנירי הגראנד-סלאם.
אינני רואה מי יכול למנוע מנדאל לקחת את כל הקופה בשנים הקרובות, אבל בואו נודה ונתוודה שרק לפני שנתיים אמרנו את אותו המשפט על פדרר.
ושורה אחרונה: קראתי באחד מהאתרים סיכום מעוות למדי של אליפות אוסטרליה בה ניתנו שבחים (?) לדודי סלע. כל זאת, על העפלה זניחה לסיבוב שלישי באליפות אוסטרליה. אילו היה מגיע סלע לרבע או חצי-גמר הטורניר, הייתי מעניק לו את כל המחמאות, אבל לקרוא להדחה לפני שמינית-הגמר 'הצלחה' זה מגוחך.
מאמנים זרים לכדורסל
במקום שבו צומחים לנו מאמני כדורסל שמוכרים אוויר חם, בל נתפלא אם אנחנו מקבלים אחרי זה את הקואוצ'ינג והשמואוצ'ינג.
לישראל היו וישנם מאמני כדורסל אדירים עם קבלות: פיני גרשון גרף שלושה גביעי אירופה, יהושע רוזין שם את מכבי ת"א על המפה, רלף קליין הביא גביע אירופי ראשון, צביקה שרף הוליך את נבחרת ישראל למקום 7 בעולם, מוישל'ה ויינקרנץ הגיע לחצי-גמר גביע קוראץ' עם הפועל ת"א (כשבדרך הוא מעיף את מי שתזכה שנה לאחר מכן בגביע האלופות – ספליט), מולי קצורין הביא שני גביעים לגליל-עליון (בעונות בהן מכבי הייתה מאבדת גביע בעשר שנים), אפי בירנבוים הביא את נבחרת הנשים לשמונה הגדולות של אירופה בשנת 1991 ושרון דרוקר זכה בגביע יול"ב עם הפועל ירושלים.
מעבר לכך, צמחו כאן מאמנים נהדרים נוספים: אילן קובלסקי (גאון כדורסל), עדי אזולאי, יעקב אדלר, רני כהנא, יורם חרוש, רוני בוסני, עופר ברקוביץ' ויסלחו לי השאר שנשמטו מכאן.
מפריע וצורם לי שיש מאמני כדורסל שעושים צחוק מהמקצוע תרתי משמע ולא ננקוב בשמות.
מפריע עוד יותר שקבוצה כמו מכבי חיפה שחוזרת למפת הכדורסל עם תקציבים אדירים, ממנה את אותו המאמן שלא הגיע לשומקום גם עם הכסף הגדול שפעם היה בנהריה.
כל אחד היום יכול להיות מאמן, הולך ופוחת הדור. דווקא היום, דווקא עכשיו, זקוק הכדורסל הישראלי למכובדות של מאמנים זרים שיפיחו חיים ויעלו את רמת הכדורסל בארץ.