יעקב שחר, אלכס שניידר, ארקדי גאידמק, ג'קי בן זקן, רונן אלעד, אלי טביב, מוני הראל ועמוס לוזון הם רק דוגמאות לאלו שמשקיעים את מיטב כספם וכמובן שחזונם הוא ענק – להצליח ולהביא הנאה לצופי הכדורגל כי זה הענף הפופולרי ביותר שלנו.
יש לנו הכל – יש לנו קהל חם ואוהב (כמובן, גודל הקבוצה בסדר הגודל של כל קבוצה) שנותן צבע נהדר למשחקים. יש לנו שחקנים שיכולים להגיע להישגים אבל כמובן שצריך יד מכוונת מתאימה.
רבותי, הכל מתחיל ונגמר בניהול. עבורי, הניהול הוא של מי שמנהל את המועדון בפועל. מי שבוחר את המאמנים ומי שעובד מול המאמנים ברמה הקבועה של שבוע וחודש – בכדי לוודא שאכן עובדים על פי תוכנית ולא על פי שליפות. מכאן מתחילה למעשה הוויה דה לה רוזה.
האם האנשים המנהלים והממונים על ידי הבעלים הם אכן כאלה שיכולים מקצועית להביא את המאמנים המתאימים לקבוצות השונות? הרי שיטת הבחירה למשרה הכל כך אטרקטיבית (מבחינת השכר הגבוה) – מאמן בליגת על – שיטת הבחירה והמיון היא... ללא שיטה.
האם כל מי שהיה כוכב כשחקן יכול מייד להתחיל לאמן? האם כל כוכב שפורש – יכול מייד לנהל מועדון? האם מאמן שאימן במועדון מסויים – מתאים לכל מועדון אחר, גדול יותר, לוחץ יותר ומלחיץ יותר? איפה נאמר שחבר של או מי שמקובל על – הוא הפתרון לאימון במועדון גדול יותר?
נתחיל דווקא בכדורסל – זה שאפי בירנבוים מאמן מצויין כולם יודעים – אבל האם הרמה של מועדון כמו מכבי תל אביב אכן מתאים למידותיו של אפי? זה מזכיר את העונה שחלפה עם המינוי של עודד קטש. מכבי וצביקה שרף שילמו מחיר כבד של התאמה לא נכונה של מאמן למועדון שגררה אחריה בחירה לא נכונה של שחקנים שהביאה את הקבוצה להכנה לא נכונה לליגה. כדור שלג.
הדוגמה הזו קיימת גם בכדורגל שלנו – כל שנה יש לנו סיפורי גדלות בתחילת שנה – ופתאום מתגלים דברים שמציגים את היכולת האמיתית של המאמן מול המעמד והמועדון. למשל גיא לוזון בשנה שעברה, אחרי שעשה עונה טובה מאד במכבי פתח תקוה הוא נגרר ליהירות ולגדלות בהפועל תל אביב וכתוצאה מכך נאלץ לעזוב ואחר כך לא להצליח במועדון שבו כבר הצליח בעבר. אז מה, הוא פתאום שכח כדורגל מהו? הוא כבר פחות מוכשר? לא, פשוט הביטחון האישי ותהליך קבלת החלטות שלו השתבשו וגרמו לו לחוסר בטחון שכה איפיין אותו קודם ולבסוף, לאי הצלחה ועזיבה נוספת.
דוגמה נוספת היא אלי כהן, המאמן שהוליך את מכבי תל אביב לעונה די טובה של נצחונות דחוקים – אבל לא עונה נוצצת. בתחילת העונה שלאחר מכן ההתחלה היתה כה גרועה שהוא נאלץ לנדוד הלאה וההמשך בבני יהודה גם הוא אינו מכבד את הרקורד של המאמן – וגם כאן הכל חוזר לבטחון של איש המקצוע לבצע דברים ולקבל החלטות שבעבר הלא רחוק עשה זאת בצורה טובה.
רן בן שמעון כפי שזה נראה לא מתאים כרגע למכבי תל אביב. היהירות שלו מתבטאת בכך שלכל דבר יש לו תשובות דיפלומטיות אבל בפועל הקהל האוהד רואה שניהול המשחק שלו מושפע מלחצים בלתי רגילים וקבלת ההחלטות שלו בהחלט תמוהה ואז השיטה הופכת לסימן שאלה. ההרכב הוא פאזל לא ברור וחילופי עמדות השחקנים תוך כדי משחק הם תעלומה. השורה תחתונה – האם רן בן שמעון שכח מה זה כדורגל? איך אומר ארסן ונגר: "הקבוצה זה הפנים של המאמן במראה".
בחזרה לניהול. מי שבוחר במאמן צריך לתת את הדעת על כך. ומי שמפקיד את המועדון בידי מנהל ספורטיבי בלתי מנוסה – רואה את התוצאות.
רוצים עוד דוגמה מפלאי הספורט בישראל – אז בואו נדבר על הסאגה של ערן קוליק עם בני לוד מהליגה הלאומית. זו אולי הדוגמה הפתטית ביותר במשך שלוש העונות האחרונות. מאמן הגיע ללוד, נכשל והוחלף בטרם עת על ידי קוליק, שהצליח. בסוף השנה הוחתם מאמן חדש, מישל דיין שפותח את העונה בצורה חלשה והולך הביתה ומוחלף על ידי... ערן קוליק, ששוב מצליח. בסיום העונה שוב נשלח קוליק הביתה ומוחלף על ידי גילי לנדאו. עונה חדשה, זמירות ישנות – לנדאו פותח את העונה חלש והולך הביתה... ומי בא במקומו? ניחשתם נכון, ערן קוליק.
זהו האסון של הכדורגל – הניהול השכונתי והזול – ומצד שני גם התנהגות המאמן – ללא קו אדום, ללא חוט שידרה וללא כבוד מינימלי. קוליק אולי יחלוק עליי אבל לא לוקחים עבודה בכל מחיר במקום שלא יודעים לנהל ולהעריך את המקצוע.
אייל לחמן ומכבי הרצליה – האם גם שם נראה את מקל הנדודים של המאמן – ואם נסתכל על שבע השנים האחרונות ומה קרה בקריירה של לחמן – נראה הרבה התחלות, עזיבות, פיטורין והתפטרות – וגם זאת – אשם מי שממנה ולא מי שמתמנה.