כבר במשחק הנבחרת מול חוף השנהב זה עתיד לקרות. האיש שאחראי על ההרכבים יניח אותם על שולחן הפורמייקה בתא העיתונאים, ולצד כל שם של שחקן נבחרת ישראל, היכן שמצוינת שם קבוצתו, לא ניתן יהיה למצוא עוד נציגות ישראלית. משוער מיורקה דרך הבלמים מקרדיף ופורטסמות', ועד שחקני הקישור וההתקפה מסלטיק, צ'לסי, פאלרמו, קייזרסלאוטרן וגנק, לא נמצא אפילו מכבי ת"א, הפועל ת"א או מכבי חיפה אחת לרפואה, לראשונה בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי.
סה"כ 33 שחקני כדורגל ישראלים (נכון לכתיבת שורות אלו) יהיו השנה בחו"ל, 13 מהם בעונת הבכורה, מאנגליה במערב ועד קזחסטן במזרח. הנטישה הגדולה של רוב שחקני הכדורגל הישראלים הבכירים החלישה באופן טבעי את ליגת העל שלנו, חיזקה את הנבחרת, ובתווך שמה מראה מול הבעיות המרכזיות של הכדורגל הישראלי והדגישה את עמודת ה'פלוסים' בשאלת המעבר לחו"ל לעומת ה'מינוסים' המעטים, גם במקרים בהם מדובר במדינה שעל פי תפיסתנו היא מדינת עולם שלישי.
קבוצת צמרת בישראל? עדיף מכלן, אפילו קזחסטן
מי שביצע מעבר קצת פחות קונבנציונלי לאחרונה הוא יוסי שקל, שעבר מאשדוד לקבוצת קייראט בקזחסטן: "כשאנשים שומעים על המדינה הזאת הם חושבים שיש פה גמלים, כרכרות וכאלה". סיפר השוער והדגיש שהתמונה האמיתית שונה לחלוטין: "הגעתי לכאן וראיתי שזה בדיוק ההיפך ממה שציפיתי".
מסתבר שגם המדינה שהביאה לנו את בוראט ואקטובה יכולה להתחרות על שחקנים ישראלים ולהוות אלטרנטיבה לליגת העל. ממעמדו הרם כחלק מ'אחת מעשר ההעברות הגדולות בקזחסטן' סיפר שקל: "זה שידרוג כלכלי שיכול להיות בעתיד גם מקצועי. יש פה הרבה סקאוטים במשחקים, בגלל הנגישות מאירופה. לא פשוט לעזוב את הארץ, אבל כדי להגשים את החלום אתה עושה את הוויתורים".
סוכנות השחקנים של רונן וגלעד קצב לבדה הוציאה השנה לחו"ל את איתי שכטר וגילי ורמוט (קייזרסלאוטרן), רועי דיין ודור מלול (בירשחוט), ערן זהבי (פאלרמו), תומר חמד (מיורקה), דני בונדר (וולגה) ועידן שריקי (ז'בז'ה). גלעד קצב הסביר את ההתלהבות המחודשת לצאת לחו"ל: "השחקן הישראלי מתאים לכל ליגה אירופית ובגלל זה יש כמה שחקנים בליגות הגדולות. השחקנים משתדרגים מקצועית וכלכלית".
הרבה נאמר על ההשוואה המתבקשת בין הליגה הבלגית בפרט, וקבוצות הדרג הבינוני באירופה בכלל, לליגה הישראלית. יחסי הכוחות ברורים לקצב: "האלופה הישראלית מסיימת בצמרת הליגה הבלגית, אבל לא לוקחת אליפות. הגדולות בארץ שמשחקות באירופה שוות למועדונים שם".
בהקשר הזה דיבר קשר מכלן הבלגית, לירוי צעירי, על השיקול העיקרי במעבר לבלגיה. צעירי יכול היה לשחק באחת הקבוצות הישראליות הבכירות והוזכר כמועמד למכבי חיפה ולהפועל ת"א, אבל בסופו של דבר בחר לצאת לניכר: "מאוד החמיאו לי ההצעות מהקבוצות הגדולות בארץ, אבל בשבילי עצם היציאה לאירופה היא האתגר. כשהגעתי לבלגיה וראיתי את המתקנים, את האווירה, ואת כל מה שמתלווה לזה, הבנתי למה לאירופה יש את השם שלה. יש קבוצות מצוינות בישראל, אבל זה שונה".
גלעד קצב מצביע על היתרון המכריע במעבר לאירופה, מלבד הכסף, המסורת והמקצוענות. יתרון שממצה את התחושה שלפעמים נראה שאנחנו באירופה, אך מצד שני לא ממש: "הפלוס הגדול הוא שבכל משחק ישנם עשרות סקאוטים שבאים לראות את השחקנים ויכולים לקחת אותם אפילו גבוה יותר".
אם 33 שחקנים ישראלים בכירים משחקים בחו"ל, אולי דווקא הגעתם של זרים איכותיים היא הפתרון לשדרוג הליגה. "אפשר להביא זרים וזה תלוי בכסף. היו זרים טובים. לפגוע בכל החמישה אין סיכוי, אבל יש הפתעות, דוגמת עמנואל מאיוקה וג'אקו ערפאת". סיכם קצב.
ליגת העל כמועדון פיתוח אחד גדול
אם הכדורגלן הישראלי הפך ללהיט באירופה, ואם השחקנים משתדרגים כלכלית, אולי הגיע גם זמנם של המועדונים להרוויח ממכירת שחקנים. סכומים שמתקרבים לשני מיליון יורו לשחקן הם כבר לא בשמיים, וכשיש מי שמוכן לשלם, הקבוצה יכולה לפצות על אובדן של כוכב זה או אחר בזר ברמה גבוהה. מכאן מגיעה הדילמה: האם לקחת את הכסף ולהשקיע בשחקן חיזוק בתמורה, דוגמת מקרה מאיוקה – ברק יצחקי? או אולי לשים את הכסף בצד ולהשקיע במחלקות נוער שיכולות להניב עוד ילדי פלא שיעשירו את קופת המועדון.
האם ליגת העל הופכת למועדון פיתוח אחד גדול? האם לעד תהיה המטרה לסיים עונה טובה, לייצר לשחקן קורות חיים, ואז לשים על השולחן מחיר שיתקבל בהבנה על ידי האירופאים?
בארץ ישנו מועדון פיתוח שזו מטרתו המוצהרת, שמשתמש במודל הנהוג בכל העולם, בית"ר טוברוק. המנהל המקצועי, עומר עצמוני, הסביר מדוע למרות שליגיונרים רבים כמו שלומי ארבייטמן, דודו ביטון, אלמוג כהן וגיא אסולין גדלו בנתניה, בקבוצה עצמה מעולם לא חשבו להיות פקטור בליגת העל: "המודל העסקי שלנו אומר שאפשר לשלב כדורגל ורווחיות. המטרה היא לא אליפויות וכדומה, אלא לייצר כמה שיותר שחקנים לנבחרת ישראל וכאלו שיצאו לאירופה. רק בודדים נהיים שחקנים, וזה ברור. מי שלא, מקבל הרבה דברים נוספים לחיים".
בחזרה לנקודת הפתיחה, למשחק הנבחרת מול חוף השנהב. בצד האפריקאי לא צפוי להיות שחקן אחד שמעביר את העונה שלו על אדמת היבשת השחורה. למרות ההבדלים, השחקן האפריקאי הפך ללהיט באירופה כבר בשנות ה-90, בעיקר בשל הבשלות הפיזית מגיל צעיר והמחיר הזול, במקום בו הכסף המערבי שווה הרבה יותר. כל זה אכן קידם את הנבחרות האפריקאיות, שבטורניר הגביע העולמי מצליחות להפתיע ולהגיע למקומות שבארץ הקודש לא מעזים לחלום עליהם. גאנה עשתה זאת, עם אותו המודל, והפסידה בדרום אפריקה רק ברבע הגמר בפנדלים אכזריים לאורוגוואי.
מאמן הפועל רעננה, אייל לחמן, שאימן בקבוצת 'הארטס אוף הוק' בגאנה, סיפר על ההבדל המהותי שמביאה איתה נבחרת טובה וליגת פיתוח. "לאורך השנים האחרונות גרסתי שוב ושוב שכוכב של נבחרת הוא תוצר של כמות השחקנים שמשחקים מחוץ למדינה. אם מדובר בנבחרות גדולות, אז הם משחקים בתוך המדינה. קרואטיה, סרביה, ובטח ישראל, הכח שלהן יהיה לפי כמות השחקנים שמשחקים בחוץ. זה בא מההנחה שהאימונים איכותיים יותר. לראיה, הישראלים שחוזרים לפה מהכדורגל האירופאי מגיעים משודרגים בעיקר מבחינת פיזית. כך תזכה הנבחרת לשדרוג אדיר".
אז יש הסכמה. יציאת הישראלים לאירופה תביא להתקדמות הנבחרת. אולי בשנים הקרובות נוכל ממש לראות אותה מגיעה לטורנירים הגדולים, ליורו או למונדיאל. אבל מה עם הליגה שלנו? זאת שבאמת מחזיקה אותנו על הסף של הטריבונה או הכסא בבית, זאת שמוציאה מאיתנו את היצרים של אוהדי כדורגל, על כל המשתמע מכך. "הליגה שלנו כבר מזמן היתה צריכה לקפוץ קדימה בכל מה שקשור במתן הזדמנות לשחקנים צעירים. זה לא נעשה לאורך השנים האחרונות. אני הקפדתי לעשות את זה, וזה מקור גאוותי. חלקם גם הגיע לחו"ל, כמו אליניב ברדה. היה חוסר גדול עוד לפני שמספר הליגיונרים גדל. זה יכריח את כולם לפתוח את חלון ההזדמנויות, וכשזה קורה אי אפשר לדעת מי פורץ".
בהקשר הזה מגיע המאמן לניתוח של השחקן הישראלי שכן מגיע לאירופה, לפחות עד השנה. למרות מה שנהוג לחשוב בישראל על השחקן המקומי, כאילו הוא טכני יותר מהחבר'ה באירופה, לחמן הציג תמונה שונה: בניכר מחפשים בעיקר את הישראלי הפיזי, המשקיע והלוחם. "שחקנים שעל פניו יותר אפורים, אבל עם אופי מיוחד מאוד, פורצים. לפני שרפאלוב ומליקסון המוכשרים יצאו לאירופה, שחקני הקישור היו ביברס נאתכו, אלמוג כהן, בירם כיאל ותמיר כהן, כולם שחקני עוצמה שהוסטו מעמדות קדמיות לקישור האחורי".
הכדורגל הישראלי בפתח העידן החדש. האם השינוי הוא לטובה?
לסיכום. בסרטים יש טוב ורע, שחור ולבן. פה אין. מספר הליגיונרים הגיע לשיא ועדיין מצוי במגמת עליה. לא ניתן לדעת אם האפיזודה האירופית תסתיים בסופו של דבר בקרוב עם חזרת הבנים לגבולם, או שאולי אנו עדים לתחילתה של מהפכה של ממש. ההסיטוריה, שעתידה להתרחש עם משחק הנבחרת בעוד מספר שבועות, יכולה להתברר בסך הכל כאנקדוטה נחמדה. ומצד שני, נבחרת חזקה לצד ליגת צעירים שמושכת סקואטים מכל העולם? אי אפשר להכריע חד משמעית לאן זה יקח את הכדורגל הישראלי, אלא רק להצטער שאנחנו לא ספרד, שיכולה לשלב את הכל ביחד ואפשר פשוט להפנים ולהתרגל – הכדורגל הישראלי ישתנה לעד.
