שנה של תהפוכות. כך אפשר לתאר את מה שעבר על הכדורגל שלנו בשנה החולפת. שנה של שינויים בתפיסה של המועדונים, הנבחרות, ההתנהלות ומה לא. רוב השינויים השנה הם שינויים שייבחנו לעוד 4-5 שנים, שינויים שאמורים לעשות טוב לכדורגל שלנו, אך באותה נשימה להשאיר אותה בתוך הבינוניות שמרימה את ראשה מדי פעם.
קודם כל, צריך לטפוח לליגת העל על הכתף. נכון שרוב הקרדיט מגיע למישל פלאטיני, אבל השינוי בשיטה בליגת האלופות הביא למצב שעונה שניה ברציפות קבוצה ישראלית תשתתף בטורניר המכובד בתבל. אפשר לרשום "וי" אצל צרפתי שכן תרם לכדורגל שלנו אם ביודעין ואם לא.
מכבי ת"א אחראית על המהפכה השניה. המועדון שכל העונה שעברה דיבר על קידום צעירים הבין שקרית שלום זה לא "סולל בונה", לחץ קטן על הבוס מקנדה והרי לכם אחת מהקבוצות המפוארות שהיו כאן בשנים האחרונות. תוצאות? נראה בקיץ הבא.
מהפכה שלישית היתה בעמדת מאמן הנבחרת. אחרי שבהתאחדות לכדורגל ניסו את שני המאמנים המעוטרים והראויים ביותר בכדורגל שלנו, אברם גרנט ודרור קשטן, החליטו ללכת על מאמן זר. זהות המאמן הוחלטה אחרי שהוחלט שהוא יהיה זר, החלטה שגם הרימה כמה גבות. בסופו של דבר נבחר לואיס פרננדז. תוצאות? נראה בקיץ הבא.
מהפכה אחרונה אפשר כבר לרשום על השנה החולפת, מהפכת הקיזוז. דרמה כפי שהיתה לנו בסיום הליגה לא היתה כאן שנים והדאבל של הפועל הוא התואר הדרמטי ביותר שהיה בכדורגל שלנו. אבל גם בהפועל זוכרים היטב את הכוכבית הקטנה שיש ליד האליפות שלהם. אבי לוזון ושות' החליטו שמתח עדיף על הוגנות והתוצאה מבחינתם היתה אדירה.
הבעיה היא חוסר האמון שהביעו לא מעט בכדורגל שלנו. עוד עונה של אליפות כזאת ואפילו המאמינים הגדולים בכדורגל הישראלי יחשבו פעמיים לפני שהם יגיעו למגרשים. עבורם, הכל עדיין מלאכותי.
מהפכת האלופות
הדרך שהכדורגל שלנו יתקדם הוא רק דרך ליגת האלופות. העליה לצ'מפיונס עשתה בהפועל ת"א את מה שהיא לא עשתה במכבי חיפה בעונה החולפת: למנף קבוצה מבחינת הסגל והאיכויות שלה.
מאז שהאדומים הבטיחו את שלב הבתים, מוני הראל ואלי טביב עשו הכל כדי לחזק את הקבוצה והצליחו להחזיר הביתה את בן סהר, חלוץ שלא היה חוזר אלמלא ליגת האלופות. יענקל'ה שחר יכול היה לעשות דבר דומה עם שחקן אחר, אבל בחיפה העדיפו רכש בינוני (שטרכמן ודוטרה החביבים) והתוצאה באירופה זכורה לכולם. הדאבליסטית מציגה סגל מרשים ביותר, בעיקר בזכות ההצלחה באירופה.
דבר דומה עשתה בזמנו בית"ר ירושלים תחת ארקדי גאידמק, אולם הכישלון הכואב מול ויסלה קראקוב הביאה את הירושלמים לשחרר את סבסטיאן אבראו, שלימים הפך להיות אחד השחקנים המדוברים במונדיאל בדרום אפריקה. אם האלופה הישראלית תמצא את עצמה מדי שנה בליגת האלופות, אפילו חולשת המתמודדות בליגה לא תשפיע על רמת השחקנים שתנסק.
המהפכה הצהובה עם סימן שאלה גדול מעליה
אוהדי כדורגל הם עם הפכפך. מצד אחד, רוצים לראות צעירים שגדלים במחלקות הנוער אולם מצד שני הם מחכים בשדה התעופה לכל כוכב שמגיע. מה הם רוצים? ספק אם הם בעצמם יודעים.
המועדון מקרית שלום הלך בקיץ האחרון על קו גלאקטי בסדר גודל ישראלי. סגל חזק, עוצמתי, מנוסה וכל פציעה של אחד מיד מביאה רכש נוסף. מבט על מכבי של העונה שעברה מגלה דבר שונה לחלוטין: קבוצה של מכביסטים מלידה שנולדו וחונכו לאהוב את הצהוב בכל מחיר. הכישלון שלהם על המגרש הביא את השינוי.
מועדון כמו מכבי ת"א של היום יכול להרשות לעצמו לעשות עונה אחת כך ועונה אחת אחרת. שונה מחיפה היציבה של שחר ומהפועל הלא צפויה של טביב והראל. בעונה שעברה מכבי נכשלה (מקום שלישי דינו כישלון בשביל מועדון מפואר כזה). ההצלחה של אלברמן, יצחקי, עטר ושות' תהיה זו שתבנה את ה"אני מאמין" של הצהובים בשנים הבאות.
נשיקה צרפתית או נשיכה צרפתית
יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון, החליט ללכת על מאמן זר, הגיוני מקובל מבחינתו. ההתעקשות הביאה להתעלמות ממועמדים ישראלים ראויים ובסופו של דבר נחת בישראל לואיס פרננדז, שמפאת המיאוס לא נחזור על הכינוי "הצרפתי הכי ישראלי שיש".
פרננדז, אלוף אירופה בדימוס, שונה בהתנהלות מקשטן הקר והמנוכר. מוריד צ'אפחות לעיתונאים, יושב על מקרר באצטדיון ברמה"ש כדי לראות משחק ליגה לאומית ודואג לדפוק שעון כל בוקר בהתאחדות. שינוי מבורך, מישהו סוף סוף עובד שם.
מצד שני, סיום השנה הוכיחה שהצרפתי בינתיים לא הביא דבר לכדורגל שלנו והנבחרת נראית כמו צל חיוור של עצמה. הבחירה של מאמן זר אולי מתקבלת, אבל כישלון של פרננדז בשנה הקרובה חייב להביא לשינוי: רק כחול-לבן. יש מספיק מועמדים ראויים שהיו עושים עם הנבחרת יותר מאשר הצרפתי עושה. למרות שכולם מקווים שבסיום השנה הוא יעלה על כתפי האוהדים. נקווה.
קיזוז
אם בעונה החולפת הקיזוז היה ניסיוני, העונה כבר כנראה שמאמינים בו ממש. לא אנשי הכדורגל, מאמנים, שחקנים ואוהדים אלא אותם "חברי הנהלה" שהחליטו שעבורם זו השיטה הטובה ביותר.
לוזון הבטיח שאנחנו הולכים למהלך של שנתיים עם השיטה הזו ואכן עומד במילה שלו. אבל בסיום העונה הוא יהיה חייב לשאול את עצמו שאלה: האם הוא רוצה לראות אוהדים בוכים בטענה שהאליפות נגנבה מהם והאם לא נמאס לו לשמוע מאמנים שאומרים על הקיזוז: "לא הוגן". אפשר להגיד שהצלחת הקיזוז תכריע כנראה גם את יחס האוהדים לאבי לוזון שגם ככה לא נמצא בשיאו. הצלחת השיטה והוא ייזכר לדורות. חזרה על מה שהיה בשנה החולפת והוא גם ייזכר, לא מהסיבות הנכונות.
למרות התלונות הרבות, הכדורגל הישראלי נמצא בעליה. המאבקים החוזרים עם קבוצות מאירופה הפכו את קבוצות הדגל שלנו, הפועל ת"א, מכבי חיפה ומכבי ת"א לשם דבר באירופה. שחקנים ישראלים יוצאים לאירופה ומצליחים ונדמה שהדור הנוכחי הוא מהמוכשרים שהיו לנו. אופטימיות יש בשפע, נקווה שאנחנו בדרך לשנה מתוקה. כי אמנם הכדורגל הוא לא ענף הייצוג מספר אחת של ישראל, אבל בלי ספק הוא האהוב ביותר. חג שמח.
