המאזן נוראי (ניצחון אחד, שני תיקו וארבעה הפסדים), המיקום בטבלה מייאש (13), השחקנים עושים טובה (בעיות עם פרננדס), הכוכבים עדיין לא הגיעו (איפה ברוכיאן?) הקהל חסר מנוחה (שוב אלימות והעמדה לדין) וקורנפיין אובד עצות. אחרי שבעה מחזורי ליגה, אין ספק שבית"ר ירושלים נמצאת במשבר עמוק.
בתוך כל ההמולה, בין הבעלים גאידמק לבין הרצון של הדוד מאמריקה, אגייאר, להיות הבעלים, אורי מלמיליאן צריך לפתור את הפלונטר הסבוך אליו נכנס בקיץ האחרון. האם המאמן יצליח להציל את בית"ר? האם יזכרו לו חסד נעורים יותר משזכרו לאוחנה כשעמד על הקווים? והאם בסוף העונה בית"ר תגיע לחוף מבטחים?
בתחילת הקיץ הדברים היו מאוד לא ברורים. שוב קורנפיין לא ישן ועמל במרץ להשיג רוכש/ספונסר/מאמץ או תורם - כל אדם שיכניס קצת כסף ואוויר למערכת, על מנת שתוכל לתפקד. הסיכום עם מלמיליאן היה נראה כדבר הכי טוב להרגעת היציעים, אל מול עזיבה של כוכבים הגדולים.
לפני ההכנסות ממכירת שחקנים, היו כמה שסיימו את החוזה בשורות הקבוצה ובשל מחסור באמצעים או בהתאמה מקצועית הם עזבו: אריק בנאדו, אלירן דנין, ג'וניור ויסה וסבסטיאן ואסקס.
בשל המצב הכלכלי הקשה והעתיד הלא ברור של הקבוצה, השוק הישראלי נלחם על כוכביה הישראלים של בית"ר ירושלים כמו על לחמניות מתוקות שיצאו מהתנור. מכירת החיסול החלה וההכנסות לא מיהרו לבוא. ברק יצחקי, שחתם בשורות מכבי ת"א, הכניס לקופת המועדון כ-1.8 מיליון דולר, עידן ורד נמכר למכבי חיפה ב-1.2 מיליון דולר, איתן טיבי נמכר לשרלרואה הבלגית ב-50 אלף יורו וטוטו תמוז נמכר להפועל תל אביב תמורת 300 אלף דולר.
בכסף שנכנס הצליח יושב הראש להביא לא מעט שחקנים טובים ביניהם: סטיבן כהן, סרג' איילי, מושיקו מישאלוב, כריסטיאן גונזאלס, ליאור ראובן, משה בן-לולו וסמואל יבואה. בבירה לא הצליחו להשתחרר מהחוזים הגדולים והשמנים של דריו פרננדס ואלבארס, שחזרו לבית"ר העונה.
עם אריאל הרוש, אבירם ברוכיאן, עמית בן-שושן, חן עזריאל, דן אייבינדר ושאר המוכשרים, על פניו בית"ר בסגל הנוכחי אמורה היתה להיות אחת הקבוצות המרשימות בליגה. שחקנים צעירים ורעבים, קהל ביתי אדוק, סמל ענק על הקווים ותקציב של 31 מיליון דולר בהחלט אמור היה להספיק. אז מה קרה בדרך? איך הקבוצה שניצחה 1:5 את הפועל באר שבע, היא גם זו שיצאה בשן ועין מול סכנין בבית?
מהקבוצה של המדינה, לזו של הכסף הגדול
בשביל להבין את התמונה הגדולה של בית"ר ירושלים חייבים ללכת כמה שנים אחורנית במנהרת הזמן ולראות את השינויים הגדולים שעבר המועדון שהיה מזוהה כל כך עם הפוליטקה וסלד כל כך מהאליטה.
אלי כהן, "השריף", שעמד על הקווים בטדי בעונת 2002/3 עד 2003/4, הסביר: "בית"ר מאז ומתמיד היתה נתונה לחסדי הפוליטיקה ומפלגת הליכוד. תמיד הליכוד היה בוחר את ההנהלה של בית"ר, אם זה בתקופת בראון, ריבלין או מצא, שמתמיד קבעו את הדרך. לרוע המזל, גם כשהפוליטיקה נגמרה והגיע עידן אנשי העסקים היינו עדים לתנודות עוד יותר קיצוניות ממה שקרה בתקופת הפוליטיקאים. השינויים הקיצוניים האלה מאוד משפיעים ומחלחלים לתוך הקבוצה. רו"ח בן-גור קיבל את הקבוצה מידיו של דדש ומכר אותה לזאבי, ואז כל המגמה כבר הפכה להיות עסקית לחלוטין".
"בית"ר נקשרה בעניינים עסקיים ולא פוליטיים, ואחרי גד זאבי התחילו להגיע הסכומים האסטרונומים והכוכבים הגדולים כמו ג'ובאני רוסו, פליקס חלפון, אבוקסיס שאנדור וזרים טובים. אחר כך הקבוצה התרסקה והחל עידן פניג'ל והאחים לוי, שבסופו של דבר ניצלו מירידה והתחילו לבנות את הבסיס של בית"ר על שחקני בית צעירים ומוכשרים. הבאנו את מליקסון, יצחקי, ארבייטמן ונתנו להם את הקרדיט. אחרי שנה אלי אוחנה החליף אותי והמשיך להאמין בצעירים, אבל אז הגיע עידן גאידמק שהפך את הקערה והלך על רכש נוצץ מכל הבא ליד. הוא הביא שחקנים חזקים מבחוץ ולא התבסס על שחקני הבית, וגם בעמדת המאמן הוא הביא את פרננדס ומאמנים זרים אחרים".
לדעתו של משה דדש, אקס בעלים של המועדון, יש הרבה סיבות לנפילה של בית"ר ובראשן היא התבטלות הזהות הירושלמית: "השחקנים של היום חסרי מוטיבציה, זו לא בית"ר שהתרגלנו לראות ואפילו האוהדים מבינים את זה. איציק קורנפיין רצה לעשות הכל לבד והוא הרחיק ממנו ומבית"ר את כל האנשים שיכלו לעזור לו. אני חושב שטוב יעשה איציק אם הוא יצרף אליו להנהלה אנשים שמבינים ומכירים את בית"ר, אנשים שיכולים לייעץ לו לטובת המועדון: שחקני עבר, אוהדים שמזוהים עם המועדון והקבוצה, ולהחזיר את הצביון הירושלמי".
לדעתו של דדש, חזרה לשורשים היא הפתרון הדרוש על מנת לשקם את המועדון: "האוהדים יקבלו שוב את הזהות של המועדון, הם בינתיים מתרחקים מהיציעים, השנה מכרו רק 2000 מנויים, איפה נשמע דבר כזה? זה מוכיח שמשהו לא בסדר".
כדור השלג מתדרדר במורד, מי יעצור אותו?
"ברגע שיש זעזועים ניהוליים של בעלות הקבוצה ואי הבהירות זה פוגע בהיערכות לעונה". הסביר כהן. "כל מה שאמור להיות ברור מאוד בתחילת עונה יצר ערפל כבד, שגם השפיע על בחירת המאמן. כשאורי כבר הגיע לבית"ר הוא נתקל בבעיות תקציביות וזה הקשה על הדרך. למרות זאת, החומר הבסיסי של בית"ר היה פנטסטי והקבוצה היתה אמורה להיראות אחרת לגמרי ולהיות בצמרת. לא סתם אורי הצהיר בתחילת העונה שהקבוצה שלו צריכה לרוץ בצמרת".
דדש: "הסיטואציה החדשה הכתיבה מדיניות, שבה בבית"ר היו חייבים למכור שחקנים כדי לאזן את תקציב הקבוצה והאילוצים היו רבים. השחקנים שהביאו לא מתאימים לקאדר של בית"ר, לדעתי וזו סיבה גדולה למה שקורה היום בבית"ר. מלמיליאן הגיע בדקה ה-90 וגם לו הציבו אילוצים תקציביים ולמעשה הכתיבו לו את הסגל, שנבנה בלי להתייעץ איתו. כל הניהול כיום הוא לא טוב וזה אחת הסיבות הגדולות למה שקורה. השחקנים לא נותנים את מה שהם יכולים, אולי כי הם לא רוצים מספיק".
כהן מוצא מקום לפרגן ליו"ר קורנפיין, שהצליח להביא תקציב ראוי ביותר לקבוצה, אבל לא מבין איך יכול להיות שבית"ר לא בצמרת: "אני חושב שברגע שקורנפיין העמיד תקציב של 31 מיליון הוא עשה את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר, זה תקציב טוב עם סגל טוב ולא ברור מה קורה בדרך לצמרת. בסגל כזה עם תקציב כזה בית"ר חייבת להיות בצמרת. הליגה חלשה מאוד, קרית שמונה, שבנויה גם היא על שחקני בית צעירים ורעבים, מוכיחה ללא ספק שקבוצה צעירה ומוכשרת שרוצה להצליח יכולה לעשות את זה בליגה שלנו".
דדש מנגד מפנה אצבע מאשימה כלפי קורנפיין: "הדבר העיקרי הוא שקורנפיין למעשה היום מנהל את בית"ר בלי שום ייעוץ מקצועי ואנשים שכן יכולים לעזור לו ולתמוך בבית"ר, הוא הרחיק משם. הוא רצה לעשות הכל לבד וזה לטוב ולרע. האחריות היא על קורנפיין".
אז האם העתיד יהיה ורוד עבור בית"ר? כהן: "זה לא פשוט בכלל. אני הגעתי ב-2002 לבית"ר, שדישדשה במקומות האחרונים עם שחקנים מעולים, והתחיל סוג של כדור שלג. השחקנים מאבדים ביטחון, הקללות מהיציע מגיעות למגרש והעניינים מתדרדרים. אני מקווה שזה לא יקרה העונה, כי מועדון כמו בית"ר יכול להיות השנה בעונת התאוששות ושיקום הקבוצה, וחבל".
דדש: "אני מקווה שלקראת מועד ההעברות איציק קורנפיין, יחד עם אורי מלמיליאן, יקבלו החלטות שישנו את בית"ר של היום ויחזירו אותה לפחות לחלק העליון של הטבלה. בית"ר חייבת לחזור להיות מזוהה עם האוהדים ועם הירושלמים, שבינתיים לא מגיעים למגרשים".
