אייל ברקוביץ', שחקן העבר האגדי, חתום על הרבה שערים וביצועים על כר הדשא, שהפכו לסימן ההיכר שלו, אלא שהחל מהשבוע שעבר, חתום ברקו על דבר נוסף – פסק דין תקדימי שעלול או עשוי, לחולל מהפכה של ממש בניהול הספורט בישראל. ההחלטה של כבוד השופט איתן אורנשטיין בתיק של אייל ברקוביץ' נ' ההתאחדות לכדורגל, חותרת למעשה תחת היסודות של תקנון המשמעת של ההתאחדות לכדורגל.
לא כל אחד יכול לומר שהוא הוביל לפסילה של סעיפים בתקנון ההתאחדות לכדורגל, ברקו כבר יכול לנכס לעצמו את ההישג הזה.
התערבות של בית משפט אזרחי בהחלטה של בית הדין – ועל אחת כמה וכמה החלטה שקובעת כי סעיף בתקנון פשוט מבוטל, כאילו לא היו דברים מעולם, אינה דבר של מה בכך. למעשה, החלטה כזו נדירה בערך כמו שער במספרת ממרכז השדה. זה יכול לקרות, אבל אחת לדור.
ההתאחדות לכדורגל לבטח לא תוכל לחיות עם החלטה שכזו, שבה בית המשפט המחוזי מתערב בתקנון שלה ולכן תערער (ככל הנראה) לבית המשפט העליון. אלא שאם ההחלטה בנושא ברקוביץ' תשרוד גם את ערכאת הערעור העליונה ביותר, הרי שלפנינו עידן חדש, לא פחות. כעת יחושו נפגעים נוספים מהתקנון שניתן לתקוף אותו ביתר קלות על ידי פניה לביהמ"ש. מה יישאר מחוק הספורט שמעניק עצמאות וסופיות דיון לבתי הדין הפנימיים? לא ברור.
על מה הרעש?
וכעת – לכל מי שהחמיץ ולא יודע על מה כל הרעש, נספר כי בית המשפט המחוזי החליט בשבוע שעבר כי ההוראה בתקנון המשמעת הקובעת כי ברקוביץ' (או כל מורשע אחר) אינו יכול לערער לביה"ד העליון על הרשעתו אם נגזר עליו עונש הרחקה בן פחות מחודש, וכי אם הורחק למעבר לשלושה חודשים, יכול לערער רק לאחר שלושה חודשים, בטלה.
סעיף זה, למעשה, מנע בתחילה מברקוביץ' להשתתף בקורס הפרו של ההתאחדות, שכן הוא הורשע בביה"ד ולא יכול היה לערער לביה"ד העליון. בינתיים נקבע כי הרחקתו של ברקוביץ' כוללת את כל מוסדות ההתאחדות – משמע הוא אינו יכול ליטול חלק בקורס אלא להמתין לתום תקופת ההרחקה או לפחות שלושה חודשים על מנת להגיש ערעור.
כך נותר ברקו במלכוד, מצד אחד הוא מורחק ומצד שני אינו יכול לערער. מלכוד זה הוביל אותו להגיש, באמצעות עו"ד יואל גולדברג, המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי והשאר היסטוריה. במסגרת המרצת הפתיחה הרגיש ביהמ"ש חופשי לגמרי להתערב ישירות בתקנון ההתאחדות ולפסול סעיפים שבו.
תקציר תולדות הסכסוך
החשש של ההתאחדות לכדורגל מובן – כעת עלול ביהמ"ש להתערב בסעיפי תקנון נוספים. הרעיון של ניהול בתי דין פנימיים נועד בדיוק לשם מניעה של פניה לערכאות אזרחיות – כאלו שאין להם את המומחיות של ניהול הענף.
כך, מבלי משים, חתום ה"קוסם" על החלטה תקדימית זו. לשם תקציר תולדות הסכסוך בין שחקן העבר, שמנהל את מחלקות הנוער והילדים במ.ס. נשר, להתאחדות לכדורגל נזכיר כי הכל החל לאחר שבמשחק של ילדים ב' של קבוצת נשר, החליט ברקו להוריד את השחקנים להפסקת מים, וזאת בשל חשש לשלומם על רקע החום הכבד ששרר, ובניגוד להסכמת השופט. בשל כך הוא הועמד לדין בביה"ד המשמעתי והורחק לשישה שבועות.
בעקבות ההחלטה, העניק ברקוביץ' ראיון ב-ONE ובו טען כי דייני ההתאחדות "אפסים". על כך, הדיינים עצמם לא הבליגו וברקו, שהועמד שוב לדין, הפעם על ביזיון המערכת המשפטית, הורחק עד חודש מאי. ברקו, שאמור לסיים את הקורס במארס, ביקש דיון חוזר – וסורב. הוא ביקש רשות לערער – וסורב. בינתיים, ביה"ד גם החליט כי ההרחקה כוללת גם את קורס הפרו. ברקו ביקש לערער לביה"ד העליון של ההתאחדות, אך אז נאמר לו כי טרם חלפו שלושה חודשים מאז הרשעתו. בצר לו, הוא פנה לביהמ"ש המחוזי.
יש לציין כי במקרה של הרשעת קבוצה, אין כל "תקופת צינון", כפי שיש עם פרט – כמו ברקו, שמורשע. קבוצה יכולה להגיש ערעור גם למחרת הרשעתה והיא לא צריכה לחכות כשלושה חודשים.
אלא שהשופט אורנשטיין לא חסך שבטו גם מהוראה זו שמבדילה בין שחקן/עסקן שנענש לבין קבוצה וקבע כי מדובר ב"אפליה אסורה". "זו אבחנה בלתי עניינית ובלתי סבירה, עד כדי אפליה אסורה", הוא קבע, "נהפוך הוא, דווקא הפגיעה בפרט עלולה להיות במקרים רבים, קשה יותר מאשר בקבוצה".
אז למה זו מספרת ממרכז השדה?
אז למה תיק ברקוביץ' כל כך תקדימי? ההסבר לכך נעוץ בחוק הספורט, שם נקבע מפורשות כי ההתאחדות תקים בתי דין פנימיים ותתקין תקנונים כדי "לשפוט" את מי שעבר על הוראות התקנון. ההחלטה של בתי הדין הפנימיים תהיה סופית, ואין לגוף ערכאה אחרת זכות להתערב בהחלטות של ביה"ד.
פעמים רבות ניסו לתקוף את עצמאות בתי הדין של ארגוני הספורט ופעם אחר פעם, בתי המשפט קבעו יש לשמור על עצמאות זו. שוב ושוב קבעו בתי המשפט כי לבתי דין פנימיים של ארגוני ספורט יש את המומחיות הספציפית לניהול הענף, מה שאין לבית המשפט האזרחי.
בתי המשפט קבעו כי מי שמצטרף לארגון ספורט, עושה זאת וולנטרית (כלומר אף אחד לא מכריח אותו) ומקבל על עצמו את ההחלטות של הארגון – ועל כן לא יכול לפנות לבתי משפט אזרחיים חדשות לבקרים. בתי המשפט סירבו להיות ערכאת ערעור על בתי הדין הספורטיביים והתערבו רק במקרים של חריגה מסמכות או פגיעה בכללי הצדק הטבעיים. המושג האחרון, הוא בדיוק המושג בו השתמש ברקוביץ' כדי לגרום לביהמ"ש להתערב בעניינו.
"התקנון פוגע בזכויות יסוד"
בעולם האזרחי, לא זה של ניהול ארגוני ספורט, כל אדם יכול לערער בזכות – מבלי לבקש רשות – על פסק דין, בערכאה ראשונה, שניתן נגדו. אלא שעל פי חוק הספורט, כאמור, אין אפשרות לערער לפני בית משפט על הרשעה. כלומר, ניתן לערער על החלטה שהתקבלה בביה"ד המשמעתי, בפני ביה"ד העליון, אך לא ניתן להגיע עם הנושא לביהמ"ש.
אלא שכבר נקבע בעבר, בפס"ד ארגון השחקנים, שמעמד התקנון נמוך משל תקנות בעלות מעמד תחיקתי, ותקנות אלו לא יכולות לסתור חוק חרות. או במילים אחרות, אם החוק מאפשר ערעור, תקנה של תקנון ההתאחדות לכדורגל אינה יכולה לשלול זכות זו.
ביהמ"ש התערב, פשוט כי הוא קיבל את עמדתו של ברקוביץ' – שאי היכולת לערער על עונש, פוגשת בכללי הצדק הטבעיים. השופט אורנשטיין הכריז כי הוראות תקנון המשמעת בנוגע לערעור סותרות זכויות יסוד, פוגעות בכללי הצדק הטבעיים ולכן על בית המשפט להתערב ולבטלה. לכן, על בית הדין העליון לדון בערעור של ברקוביץ' וכפועל יוצא מכך, ובעקבות בקשה לסעד זמני שהתקבלה, יכול ברקוביץ' לשוב לספסל הלימודים ולהפוך למאמן פרו.
בפס"ד ברקוביץ' נקבע כי "תקנון המשמעת עומד בסתירה ובניגוד מפורש להוראות חוק יסוד: השפיטה", וזוהי אמירה קשה ביותר ביחס לתקנון ההתאחדות. השופט אורנשטיין קבע כי התקנון מגביל את זכות הפרט לערער בזכות על הרשעה של הרחקה. לא יעלה על הדעת שתקנון המשמעת ינגוד הוראה בחוק היסוד.
השופט אורנשטיין גם קבע כי אם ברקוביץ' ימתין שלושה חודשים בטרם יוכל לערער, הרי שתהיה זו פגיעה בחוק יסוד: חופש העיסוק, שכן יימנע ממנו להיות מאמן פרו. ייחודו של פס"ד ברקוביץ' בכך שלא לפני זמן רב, ניסה גם ווהב בראכת, שחקנה של סעיד אום אל פאחם שהורשע בביה"ד במעשה בלתי ספורטיבי, לתקוף את עונש ההרחקה שקיבל באמצעות ביהמ"ש, ונענה בסירוב. הניסיון של ברקוביץ' כאמור הצליח.
השופט אורנשטיין גם קבע כי ישנה פגיעה בעקרון ההסתמכות וגם בפגיעה בזכות הטיעון, אך כמובן שהיריעה קצרה מלהכיל זאת.
ועכשיו מה?
אז מה הלאה? במישור הפרטי, זה שבין אייל ברקוביץ' להתאחדות לכדורגל, הרי שהסיפור קרוב לסיומו. ברקו חזר לקורס הפרו והערעור נגד הרחקתו אמור להישמע, ע"פ הוראת בית המשפט. במישור הרחב יותר, ברור כי ההתאחדות לכדורגל לא תוכל לחיות עם החלטת ביהמ"ש והיא עשויה לערער לבית המשפט העליון. במקרה הזה, ההתאחדות, בניגוד לברקוביץ', היא בעלת זכות ערעור. היא יכולה לערער, בניגוד לחלק מהמורשעים שלה עצמה, שאינם יכולים לעשות זאת...
ההתאחדות גם יכולה להתייחס להחלטה כאל "צלצול השכמה", הקורא לה לתקן את התקנון כך שלא יגרום לעוול למורשע שאינו יכול לערער, ולהמשיך הלאה.
מיותר לציין כי ההשלכות של ההחלטה אמורות להשפיע לא רק על ההתאחדות לכדורגל אלא על כל התאגדויות הספורט ובהם כמובן איגוד הכדורסל, איגוד הכדוריד וכל מי שפועל במסגרת חוק הספורט. הפתח, שהיה קיים אך ככל הנראה נפער עוד יותר, של התערבות בית משפט בתקנון, אמור להיות מסוכן עבור ארגוני הספורט. מצד שני, אם סעיף תקנוני אינו עומד בכללי המשפט, מן הראוי לתקן אותו כמובן.
ההתאחדות תוכל לטעון, ובצדק, כי בית המשפט התעלם מהמורכבות של ניהול ספורט. ניהול כזה מחייב כללים מיוחדים, שלאו דווקא מקבילים לעולם המשפט הכללי. ניהול יומיומי של ליגה, מחייב "תקתוק עניינים", בבתי הדין המשמעתיים וכלים שימנעו ערעורים ללא סוף, שכן הליגה חייבת להמשיך להתקדם בלוח זמנים הדוק.
האם ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי תעמוד במבחן העליון? ימים יגידו. מה שבטוח, בינתיים, כל מי שיחוש שתקנון ההתאחדות לכדורגל פוגע בו, יוכל לזעוק חמס ולטעון: "אבל בפס"ד ברקוביץ' אמרו..."
