הבדיחה הכי מפורסמת על אמונות טפלות היא שאסור להאמין בהן כי הן מביאות מזל רע. תנסו להגיד את זה לאוהדי הכדורגל בארץ, שלמרביתם יש לפחות אמונה טפלה אחת שהם מאמינים בה לפני כניסתם לאצטדיון.
ע"פ ויקיפדיה ההגדרה של אמונה טפלה (ניתן לכתוב גם אמונה תפלה, עם ת', במובן של אמונה ללא טעם) היא "אמונה שאין לה יסוד, שאינה מסתמכת על עובדות מוכחות, אמונה בלתי רציונאלית. מושג זה משמש גם כשם גנאי לאמונותיו של הזולת". במילון אבן שושן ההגדרה קצת יותר שלילית: "כינוי לאמונות נפסדות (בשדים, במזלות וכו') שאנשים חסרי תרבות והשכלה נוטים להאמין בהן".
אני נוטה לא לקבל את ההגדרה האחרונה, מכיוון שכל האנשים שהתראיינו לכתבה הזו הם איכותיים ואינטליגנטים, רוב האוהדים לדעתי לא הולמים את ההגדרה במילון ובגלל שגם אני עמוק בעסק הזה. אני מתייחס לאמונות טפלות כמשהו כיף, שלעומת ההגדרה של "תפל", דווקא נותן הרבה טעם למשחק מנקודת מבטו של האוהד.
אז כמה מאתנו יושבים בבית מול משחק כדורסל בטלוויזיה, ויודעים בדיוק מתי אותו שחקן שעומד על הקו יחטיא, אחרי שהשדר "דאג" להגיד שהסטטיסטיקה שלו היא בינתיים 6 מ-6? כמה כיבו את הטלוויזיה, כי מאז שפתחו, הקבוצה שלהם לא קלעה סל שדה אחד? כמה מאתנו החליפו מקומות על הספה כדי לשנות את המזל וכמה לא הסתכלו על הפנדל המכריע?
בכתבה הזו אני אתמקד דווקא באלה שמלווים את הקבוצה שלהם גם לאצטדיון. באלה שחייבים להיכנס תמיד באותה כניסה לשער, גם אם בכניסה השנייה המובילה לאותו יציע אין תור בכלל. באלה שחייבים לחנות בדיוק באותו מקום חנייה, להחליף מקומות בזמן המשחק, להגיד את אותה ברכה עם שריקת הפתיחה ולהתעצבן על האוהד שצועק "יש" בבעיטה של שחקן עוד לפני שהכדור בכלל מתקרב לשער.
אוהד הפועל: פסימיות קבועה, קמע ולנחס את "206"
ניר, אוהד הפועל ת"א, בן 21, בעל כרטיס מנוי מעונת הדאבל ב-2000. מקפיד ללכת לכל משחקי הבית יחד עם אביו נתן, ומלווה את האדומים גם באירופה – אם זה פארמה, סן סירו, המבורג ואפילו בטפליצה השנה הוא ישב ביציע.
גם לו יש כמה אמונות תפלות: "בתור אוהד הפועל זה קודם כל תמיד לבוא פסימיים לכל משחק. גם אם יש לי הרגשה טובה בלב, אני משדר החוצה שליליות. תמיד לפני דרבי אני דואג לבשר לכולם שאני קונה תיקו".
"אני תמיד נכנס ברגל ימין לשער 2 בבלומפילד. השנה התחלתי ללכת עם חולצה קבועה למשחקים, פולו שחורה קצרה. באדום אני לא הולך כבר שנים, לא יכול להסביר למה. מה שעובד לי פעם אחת, אני נתפס לזה. הפעם היחידה שלא לבשתי את החולצה השחורה, כי היה ממש קר, היה בהפסד השנה בהמבורג. אז הבנתי את החשיבות של החולצה", הוא מספר.
"יש לי חבר, אוהד מכבי חיפה, שאבא שלי ואני מכנים אותו 'הקמע' ואנחנו לוקחים אותו איתנו למשחקים הכי חשובים. יש לנו שלושה מנויים, בדרך כלל אנחנו מזמינים אוהד הפועל שיצטרף אלינו, אלא אם זה באמת משחק מרכזי. אז הגיע זמן 'הקמע'.
"הוא עוד לא היה, טפו טפו טפו, בשום הפסד של הפועל – השנה לקחנו אותו לניצחונות מול מכבי ת"א בדרבי ונגד המבורג. לפני המשחק מול הגרמנים אמרתי לו, 'עומר, תבוא אתי למשחק מול המבורג'. הוא ענה לי שחבל לשבור את הרקורד כי זה לא משחק חשוב, הרי בכל מקרה הפועל עלתה. אנחנו חשבנו שאם הוא היה כבר בכל המשחקים החשובים וניצחנו, אז לא נורא אם נפסיד במשחק אחד אתו, עדיף במשחק לא קריטי עבורנו. אז שכנעתי אותו לבוא וזה שוב הצליח. הוא נשאר 'הקמע'", מרוצה ניר.
והאמונה התפלה האחרונה שמורה לשבת שלפני כל דרבי תל-אביבי. אז הולכים ניר ואביו לאכול ארוחה טובה ודשנה במעוז הצהובים – "מסעדת 206" - "כדי לנחס את מכבי", לדבריו.
אוהד בני יהודה ולוח המקשים בנייד
לאיציק, אוהד בני יהודה, אמונה טפלה אחת הקשורה בטלפון הנייד שלו: "לקראת פתיחת העונה, שיניתי את הצבע בלוח המקשים שלי לכתום. בני יהודה פתחה את העונה טוב והצליחה להתברג במקום השלישי. לפני המשחק מול הפועל ב"ש נמאס לי מלוח המקשים, וברגע של שעמום, שיניתי את צבע לוח המקשים לכחול. בני יהודה הובילה באותו סופ"ש 0:2 אבל ספגה שני שערים וסיימה בתיקו 2:2".
"שבוע לאחר מכן, הקבוצה הגיעה לקרית אליעזר והפסידה 2:0 למכבי חיפה. הבנתי שמשהו לא בסדר, ולפני המשחק מול מכבי נתניה שיניתי את צבע המקשים בחזרה לכתום. בני יהודה אמנם פיגרה 1:0, אבל הצליחה להפוך את התוצאה וניצחה 1:2. לא נראה לי שאשנה שוב את לוח המקשים לצבע אחר", קבע.
ירון, אוהד מכבי נתניה, יודע בדיוק מתי הקבוצה שלו תפסיד בקופסא: "יש לי חבר, שבכל פעם שהוא מגיע למשחק בית שלנו עם סנדוויץ', אני יודע שנתניה תפסיד. לא משנה אם הוא הכין את הכריך בבית, או שקנה סנדוויץ' טוניסאי מחוץ לאצטדיון, ברגע שהוא מתחיל לאכול ביציע, אני מסתכל עליו, הוא קולט אותי, ושנינו יודעים שהסיפור גמור".
אוהד מכבי: לא מסתפר, מבטל ארוחות ולובש חולצה מתפוררת
עידו, אוהד מכבי ת"א, מנוי כבר יותר מ-20 שנה והוא יכול לכתוב ספר על האמונות הטפלות שלו. זה התחיל מעונת האליפות של מכבי בשנת 1991-1992 אז החליט עידו שהוא לא מסתפר עד שמכבי מפסידה. הצהובים לא הפסידו כמעט 20 משחקים ברציפות, כולל ליגה וגביע, ועידו גידל רעמת שער שלא היתה מביישת את צביקה פיק בשנות ה-70. "הייתי רגיל לעשות קרחות, הייתי מת להסתפר, היה לי חם, אבל מבחינתי הייתי מוכן שהשיער יגיע עד הרצפה ושמכבי לא תפסיד לעולם".
עידו ממשיך להדהים עם אמונה טפלה מטורפת נוספת: "היו לי קרובי משפחה שידעתי שאם אנחנו נפגוש אותם בארוחת שבת – מכבי תפסיד למחרת. הם היו ממש קרובים אלינו, עד שהבנו למה זה גורם ואני והאחים שלי השתמטנו מהארוחות, לא היתה ברירה. בשלב מסוים הסברנו להורים את הבעיה, אז הם צחקו עלינו ואמרו שאנחנו דפוקים, אבל עדיף שיגידו עליי שאני דפוק ושמכבי לא תפסיד".
עוד מעידו: "יש לי חולצת מזל כחולה, שקניתי בשוק בעשרה שקלים בשנת 93', הלכתי אתה למשחקים ופתאום ראיתי שמכבי מנצחת בכל פעם שאני לובש אותה. החלטתי לשמור אותה לאירועים מיוחדים, לקחתי אותה למשחק האליפות בב"ש ב-95', וזה עבד. מאז הלכתי אתה לגמרי גביע ומשחקי אליפות וזה הוכיח את עצמו. היום היא כבר כמעט מתפוררת, אני עוד יכול ללבוש אותה ושומר אותה לאירועים ממש מיוחדים. בפעם האחרונה לבשתי אותה בגמר גביע הטוטו בשנה שעברה כשזכינו".
"יש לי טבעת מזל, שקניתי לפני 13 שנה, ואני לובש אותה למשחקים. קרו לי מקרים שראיתי שידורים של מכבי בבית, פתאום נזכרתי שאני לא עונד אותה, ומיד רצתי לקחת אותה. כשעברתי דירה מת"א, בתחילת עונת האליפות של 1991-1992, היינו מגיעים הביתה אחרי הניצחונות הראשונים בעונה ועושים מסלול מיוחד מעין "מסלול ניצחון". אמרנו שזה יביא מזל גם למשחקים הבאים והמשכנו עם המסורת הזאת קרוב לעשר שנים. בכל פעם היינו מתקרבים הביתה ואז עושים את הסיבוב, לא משנה אם מיהרנו או שהיה כבר ממש מאוחר. על הסיבוב לא מוותרים", קבע עידו.
ועוד אמונות טפלות מבית היוצר של האוהד הצהוב: "אם אחי ואני מגיעים למשחק ולא הולך למכבי, אנחנו מתחלפים בינינו במקומות כדי לשנות את המזל. אם הייתי מתחיל משחק, ומחזיק בלון שהאוהדים מחלקים בהתחלה, ומכבי היתה פותחת טוב – לא עזבתי את הבלון עד סוף המשחק. הידיים שלי לפעמים כבר היו מזיעות, זה לא פשוט לתפוס בלון 90 דקות כולל ההפסקה בידיעה שההצלחה של מכבי תלויה בזה".
"יש שבוע בשנה, בו יש יומולדת לכמה אוהדי מכבי ת"א, ובשבוע הזה מכבי אף פעם לא מפסידה. אני קורא לשבוע הזה "שבוע כל הקדושים" ותמיד מקווה שהמשחקים החשובים של השנה יתנקזו לתאריכים האלה ואם אפשר לדחוף איזה משחק גביע – זה בכלל מצויין".
עידו סיפר לי על עוד אמונה טפלה, שלא סיפר לאיש עד כה, אבל השביע אותי לא לספר לאף אחד לעולם, מהפחד שמישהו מאוהדי הקבוצות האחרות ישתמש באמונה הזאת נגד מכבי. הבטחתי לשמור על נאמנות ולכן גם אשתי לא תשמע על זה לעולם.
עידו טוען שלאחרונה הוא קצת נרגע עם האמונות הטפלות: "פעם לא ידעתי כבר מה לעשות, כל דבר היה אמונה טפלה. לא יכולתי לזוז. לבשתי את זה, בעייתי, נסעתי בכביש הזה, גם בעיה - זה היה משגע אותי. היום אני מכריח את עצמי להירגע קצת, אי אפשר לחיות עם זה. יש אנשים שאני מדבר אתם ואז אני יודע שאנחנו מפסידים. היו לי מקרים שלא החזרתי טלפונים לחבר, כי ידעתי שהוא יביא לי נאחס, ודיברתי אתו רק אחרי המשחק".
עדי, אוהד מכבי נוסף, סיפר כי כשהיה קטן היה קונה קולה בבקבוק פלסטיק, מעמיד אותו בין הרגליים ואסור היה שהוא ייפול כדי שמכבי לא תפסיד: "שמרתי עליו טוב טוב בין הרגליים, וגם אם הוא היה נופל הייתי צריך מיד להעמיד אותו מחדש".
אוהד מכבי חיפה: רגל ימין, נשיקה למנוי ולצעיף
גיא, אוהד מכבי חיפה, מציג לנו את האמונות הטפלות שלו: זה מתחיל ביציאה מהבית - אני חייב לצאת ברגל ימין. לאחר מכן מהחניה אני חייב ללכת באותה דרך לאצטדיון ולהיכנס באותה כניסה בדיוק כל פעם (יש כמה כניסות ליציע ג' בקרית אליעזר). אחרי שנכנסתי מגיעה הנשיקה למנוי או לכרטיס ואז אני שם אותו בכיס שמאל.
כמובן שגם לאצטדיון ולמדרגות בפנים אני עולה ברגל ימין. ברוב המקרים זה יציע עמידה, אז אני נעמד על הכסא קודם כל עם רגל ימין ורק אחרי זה שמאל. לעולם אני לא אעבור כסא במהלך משחק. אם המשחק הולך לכיוון שלנו אני לא נוגע בצעיף, אבל אם חס וחלילה אנחנו בפיגור אז אני מוריד אותו מהצוואר והופך את הכיוונים.
אסי, אוהד הפועל ת"א, מציג לנו את הסטיות שלו: "ברכב, בדרך למשחק, אני מקשיב בדיוק לאותו שיר שאסור בתכלית האיסור להפסיק אותו באמצע. אני לא אגלה איזה שיר זה מחמת המנחוס. אני לעולם לא הולך עם שעון למשחק, כי אם אנחנו בפיגור, בכל פעם שאני אסתכל על השעון אני אכנס ללחץ וזה עושה מנחוס. אני הולך לכל משחק עם זוג תחתונים קבוע ולובש חולצה קצרה קבועה (גם בחורף מתחת לחולצה הארוכה), אני צועק עם שריקת הפתיחה בכל מחצית 'יאללה הפועל, יאללה הפועל'". חשוב לצעוק פעמיים, כי פחות או יותר, ואפשר ללכת הביתה...
לי, אוהדת מכבי ת"א בכדורסל, נאלצה להפסיק קשר עם חברה בעקבות צפייה בפיינל-פור של היורוליג שהתקיים בת"א: "ראינו אצל חברה את חצי-הגמר והודעתי לה, אחרי שמכבי ניצחה, שחוזרים אליה לגמר, בדיוק אותו הרכב ויושבים באותם מקומות עם אותן חולצות. היתה לנו חברה, שלא היתה בחצי-הגמר והגיעה לראות אתנו את הגמר. לא הסכמתי לפתוח לה את הדלת, היא נעלבה והלכה, אבל מה אכפת לי – מכבי לקחה את הגביע".
על העץ בדרך לבלומפילד שמעתם? בדרך קיבוץ גלויות, בדרך לאצטדיון, יש שלושה נתיבים. בשלב מסוים יש עץ, שעומד זקוף על אי תנועה ויש שני נתיבים מימינו ואחד משמאלו. אוהד מכבי סיפר לי כי במשחקים החשובים הוא עובר רק מצד שמאל ולא משנה מה הוא צריך לעשות כדי להגיע לנתיב השמאלי. "השנה", הוא סיפר, "יש לי ששה ניצחונות משש פעמים שעברתי משמאל".
גם עם עמנואל מאיוקה יש לאותו אוהד הצלחה השנה: "בחמישה משחקים השנה פניתי לשורה שמאחוריי לפני שריקת הפתיחה ושאלתי כל אחד מהם באיזו דקה מאיוקה מחמיץ במצב של אחד על אחד מול השוער. לא ויתרתי לאף אחד מהם, כולם הימרו על הדקות, ובכל המשחקים מאיוקה כבש. מאה אחוזי הצלחה".
אין לי ספק שהאמונות הטפלות שתוארו כאן היו ממש על קצה המזלג, הכתבה הזו היתה יכולה להיות הרבה יותר ארוכה, אין גבול לאמונות, יש בוודאי הרבה יותר מטורפות, לכל אוהד השריטה שלו – עמוקה יותר או פחות. רק בקשה מכל האוהדים שנוהגים למלא את מנהג ה"טפו טפו טפו" ביציע, כשאתם עושים זאת, תתחשבו באוהד שיושב מלפניכם. ושיהיה בהצלחה.
גם לכם יש אמונות תפלות במגרשים? טקבקו, רק אל תעשו מנחוס....