אחרי שאכלנו תפוח, ליקקנו דבש וחגגנו את בואה של השנה החדשה, עלינו על המשקל וראינו את ההשפעה המיידית של הגפילטע-פיש, התפו"א והעוגות, כעת הגיע הזמן להוריד את כל העודפים. וכשאומרים עודפים, מוטב להתחיל עם אותם עודפים המעיקים על הנפש, הרי ידוע שנפש נקייה היא המפתח לחיים מאושרים.
יום כיפור זה הזמן לבקש סליחות ולעשות חשבון נפש ולכן מצאנו לנכון לשים את הדגש על האירועים שדורשים תיקון של ממש. לא רק סליחה של אדם זה או אחר מחברו אלא שינוי דרך ארץ ויציאה להתחלה חדשה.
עם כל הכבוד, לא נותנים כבוד
אף אחד לא יפול מהכיסא מרוב פלא כשיקרא את השורות הבאות: אנחנו לא ממש יודעים לתת כבוד למי שמגיע לו. כולכם בוודאי מהנהנים בהסכמה ואצלי עולה בראש התמונה של עודד קטש מניף את צלחת האליפות שמשנה את פני הכדורסל הישראלי, לפחות לזמן הקרוב.
מכבי שוב מובסת. אמנם לא בפעם הראשונה, אבל הפעם, בניגוד לפעמים אחרות, הכל מתפוצץ בפניהם של אוהדים שלא מספיק שאיבדו תואר וכבוד, אלא גם מוצאים עצמם ללא הזהות הכל-כך "מכביסטית" והמובהקת של המועדון הזה.
"לא משאירים פצועים בשטח", "לא מוציאים כביסה מלוכלכת החוצה" ובטח ש"לא תולים אשמים בכיכר העיר"... כל אלה נעלמו כלא היו במקרה של פיני גרשון. אחד המאמנים הגדולים באירופה נלחץ לפינה חשוכה וזכה לקבל "כיפה אדומה" מהנהלת הצהובים.
פתאום פיני לא "מלך ישראל" ופתאום "כשלהנהלת הקבוצה יהיה מה להגיד היא תגיד", המבוכה גדולה ופיני שומר על שתיקה. אין ספק שגרשון בוודאי יודע שעשה טעויות לאורך הדרך וספק אם לא היה רוצה להחזיר את הגלגל אחורנית אם רק היה יכול. ובכל זאת, מסדר בושה שכזה לא מגיע למי שהביא את המועדון הזה לפסגת הפאר האירופית במשך עשור שלם.
אפשר להגיד שזה מקרי, אפשר להתחבא מאחורי התירוץ ש"לא ידענו איך להתנהג ולכן העדפנו לשתוק עד יעבור זעם" אבל בסופו של דבר, לאורך השנים חוסר כבוד מאפיין את הספורט הישראלי בגדול. אפשר לשאול גם את אלון חרזי, דוד אמסלם ואסי דומב מה הם חושבים על זה. ספק אם הם לא יסכימו. מזל שהגיע לואיס פרננדז והראה לנו איך עושים זאת נכון, כשעלה לכר הדשא באצטדיון ר"ג כשהוא מלווה בעמנואל שפר.
נעמוד בזמנים, או שלא. כנראה שלא
בליגת העל הישראלית, השישית בטיבה באירופה להזכירכם (!) ישנם לפחות עשרה מתקנים שאינם ראויים למשחק. נכון שניתן להבחין במגמה של התחדשות ושל בניית אצטדיונים חדשים. זה כמובן מבורך אבל למה, למען השם, אף פעם לא עומדים כאן בלוחות הזמנים?
אם הדברים היו מתנהלים כמתוכנן, מכבי נתניה היתה היום מארחת משחקי בית באצטדיון המפואר החדש שלה, שכבר שנה וחצי תקוע באמצע הבנייה, אצטדיון ה"אורווה" כבר היה עומד על תילו וגם לווסרמיל ולווינטר היו מוצאים תחליף הולם. מכבי חיפה בשיתוף עם העירייה יצאה לדרך עם בניית אצטדיון חדש, אבל לפי כל החישובים לפני 2016 ספק אם נצליח להריח את הדשא.
ועוד לא דיברנו על האצטדיון הלאומי בר"ג, שכבר מזמן אמור היה להיות קומפלקס מפואר ברמה אירופית אבל פעם נוספת, כיאה ללוח הזמנים הישראלי, אפילו הנחת אבן הפינה אינה נראית באופק.
חשבתם שרק בכדורגל הזמנים הם לא זמנים והתחייבות הקבלנים היא לא משהו שכדאי לבנות עליו? טעיתם. בריכת השחייה האולימפית שהיתה אמורה להיפתח בווינגייט בקיץ 2010 ולארח את משחי המכביה האחרונה תתמלא מים כנראה בעוד כשבעה חודשים. אולם הכדורסל החדש של הפועל ירושלים עוד נמצא רק בשלב התכנונים כך שלא נראה שבשנתיים וחצי הבאות תוכל הפועל ירושלים לארח משחקי יורוליג, גם אם תיקח אליפות.
נראה שבארץ התחייבות היא לא עניין ממש מחייב ותמיד יש על מי להפיל את התיק. הבעיה היא, שמי שסובל הם אוהדי הספורט, אלה שרוצים לשבת בנחת ביציע, לשתות איזה משקה קר ולראות את הספורט הישראלי במיטבו. כמה חבל שהיציעים לא בדיוק מציעים, המושבים לא ממש ניתנים לישיבה ובהפסקה אין לנו איפה להתרוקן מהשתייה שגם היא, לא כל-כך קרה.
יהודי? גם אם כן, זה לא מספיק
אם לשפוט לפי מספר הספורטאים המפוספסים שהרימו ידיים ממדינת ישראל ועקרו למקום אחר על הגלובוס, אפשר לחשוב שארץ החלב ודבש היא מעצמת ספורט עם עתודות לא נגמרות של ספורטאים מחוננים וזוכי מדליות. אחרת, קשה מאוד להסביר את המקרים הבאים שליקטנו עבורכם, שהחלו באטימות ממסדית, המשיכו באטימות ממסדית והסתיימו בבריחת כמה ספורטאים מצטיינים מישראל והענקת מדליות וזכיות למדינות שכן חיבקו אותם בחום.
ויאצ'סלב איבנובסקי – מרים משקולות במשקל כבד שייצג את ישראל באולימפיאדת אטלנטה 1996 והיה נחשב כמועמד למדליה. איבנובסקי לקח הימור לא חכם ובחר לפתוח את התחרות במשקל גבוה מאוד, כשל בכל הניסיונות להרים את המשקולות וסיים במקום האחרון עם תוצאה משפילה של 0 ק"ג. לאחר המשחקים, התברר כי השיג את אזרחותו בעזרת נישואים פיקטיביים לפרוצה והוא נאלץ לעזוב את הארץ ואזרחותו נשללה. ב-1998 הוא זכה במדליית זהב באליפות אירופה במשקל עד 105 ק"ג כשהוא מייצג את רוסיה.
דניאלה קרקובר – ג'ודוקא שעלתה לארץ מארגנטינה בגיל 7 והתחרתה מול עינת ירון על הכרטיס היחיד שהיה לישראל בקטגוריית המשקל עד 63 קילוגרמים לאולימפיאדת סידני 2000. קרקובר טענה, כי באיגוד הג'ודו בארץ מעדיפים את ירון על פניה והחליטה לחזור לארגנטינה, שם רשמה את הישג השיא שלה, זכייה באליפות העולם שנערכה באוסקה, יפן ב-2003. בהמשך הקריירה שלה היא אף הגיעה לארץ לייצג את ארגנטינה במשחקי המכביה והפסידה לאליס שלזינגר הישראלית.
רמי צור – הקייאקיסט רמי צור מחזיק בסיפור מרגש. הוא נולד לאם אמריקנית, שלא יכלה לגדלו, ואומץ על ידי משפחה בישראל עוד בהיותו תינוק ולכן הוא מחזיק באזרחות כפולה. הוא התחרה יחד עם רועי ילין באולימפיאדת סידני 2000 אך חש כי איננו ממצה עצמו מקצועית בארץ ועבר לייצג את ארצות הברית, שם זכה ב-2002 בתחרות גביע העולם וסיים שישי באליפות העולם.
אלו הם רק חלק מהסיפורים שלא כולם מכירים אבל תחשבו כמה היו יכולים לתרום לנבחרת ישראל דגלאס דה סילבה, גוסטבו בוקולי, ג'ונתן בורנשטיין, ג'ובאני רוסו ומוראד מגמאדוב בזמנו?
כל זה יכול היה להיפתר אם לכמה פקידים במשרד הפנים היה אכפת. ואולם, קשה לבוא אליהם בטענות על כך שאינם עושים דבר. הרי הם עסוקים בכפיית שעון החורף על כל המדינה או בגירוש ילדיהם של העובדים הזרים, אז ברור שאין להם זמן להתעסק בשטויות כאלה, בספורטאים מצטיינים.
גמר חתימה טובה.
