40 שנה הלכו בני ישראל במדבר עד שהגיעו לארץ המובטחת. במסע המפרך חצו את ים סוף, התמודדו עם פרעה והמצרים, הכירו את הסנה הבוער, קיבלו את לוחות הברית, אכלו מצות וקיימו מצוות. 40 שנה עברו מאז נבחרת ישראל הצליחה להעפיל בפעם האחרונה למונדיאל (או לטורניר גדול כלשהו), 40 שנה במדבר וכלום לא השתנה.
העסקנים רק התרבו, הקומבינות התעצמו, הסמלים התמוססו ואבדו, ובמקומם הגיע הכסף הגדול ששינה הכל. פעם עוד היו כאן שחקנים שהזיעו בשביל סמל המועדון ולא בשביל המותג שעל החולצה החדשה, פעם עוד היה להם איכפת, פעם היה כבוד והיום, כבר אין.
למרות שבמכבי חיפה רצו לאפשר לבנאדו עונת פרישה, הדבר לא ממש עבר אצל האוהדים והרצון הטוב הפך להיות כמעט סיוט עבור הבלם המוערך. במועדון, שדווקא, מעסיק שחקני עבר כמו אלון חרזי, אדורם קייסי, אשר עלמני ונוספים, נמצאים בין הפטיש לסדן והנפגע העיקרי הוא בנאדו. השאלה היא האם הכדורגל הישראלי יודע להיפרד מגדולי השחקנים שלו?
למה הספורטאים שהביאו כל כך הרבה כבוד, שמחה, יוקרה, כסף, אושר ורגעי שיא, לא מקבלים את ההכרה המגיעה להם ממועדוני הכדורגל ומהקהל כפוי הטובה ביציעים?
למה דורון ג'מצ'י לא מקבל יותר כרטיסים ממכבי תל אביב, אחרי שהוביל את המועדון מעל לעשור? למה נדב הנפלד, שהיה אחד מעמודי התווך של הצהובים, עזב בדממה בעוד שהליטאי שארונאס יסיקביצ'יוס (ענק ככל שיהיה) זכה לסרט דוקומנטרי ואירוע ענק ב"נוקיה", רגע לפני שעזב לטובת הכסף הגדול של אירופה ושל ה-NBA?
ומה עם אייל ברקוביץ', שרצה לסיים קריירה במכבי חיפה והוגלה לתל אביב, או אבוקסיס, שגיא לוזון שבר את ליבו, שביט אלימלך, משה סיני, איציק קורנפיין ושלום תקווה ורבים אחרים... האם צריך להיות שחקן זר (ניקולה וויצ'יץ' זכה למשחק פרידה והוקרה) או אבי נמני במדינה הזו, כדי שיגידו לך בסך הכל "תודה"?
מה יש בנו הישראלים שכל כך קשה לנו לתת כבוד? האם לא ראוי שנפנים שבלי כבוד לעבר, אין זכות קיום למחר?!
לא נותנים כבוד
בזמן ששחקנים פעילים בישראל זוכים לההערצה פעמים רבות והגדולים שבהם הם כוכבים של ממש, כאשר ישנה ירידה ביכולתם לקראת סוף הקריירה הדברים מתחילים להיראות אחרת. המועדונים והמאמנים חושבים על המשחק הבא, העונה הקרובה, ולא שמים דגש על העוצמה שיש למועדון, בטווח הארוך, כאשר יש בתוכו מסורת, נחישות ונאמנות, שבאה מתוך שמירה על המשפחתיות בקבוצה ואותם שחקנים שפרשו.
אייל ברקוביץ' הוא ללא ספק אחד מגדולי שחקני הכדורגל הישראלי, אם לא הגדול שבהם. הוא יצא לאנגליה וייצג את הכדורגל הישראלי בכבוד גדול. ספק אם יש אוהד מכבי חיפה שישכח לברקו את הזמנים היפים בכרמל, את התארים שזכה בהיותו שחקן צעיר, או את 44 השערים ואינספור הרגעים האדירים שלו בשורות הירוקים.
ברקו רצה לסגור מעגל ולפרוש במכבי חיפה, אבל במקום זה קיבל הפניית עורף מהמועדון בו גדל. הקוסם הדרים מחיפה וסיים את הקריירה במכבי תל אביב עם רגשות מעורבים.
"אני סמל בשביל האוהדים, אבל לא בשביל המועדון", אומר ברקוביץ' ומוסיף, "הם לא ידעו להיפרד ממני יפה וזו נקודה שחורה בשביל המועדון, לא בשבילי. חבל, כי האוהדים ואני מאוד רצינו. גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, לא סלחתי להם וזה גם לא יישכח לעולם מבחינתי. שנת הפרישה שעשו לי במכבי תל אביב נותנת להם הרבה נקודות זכות, עבור האוהדים בחיפה אני תמיד אשאר סמל".
משה סיני לא זכה גם הוא לקבל את הכבוד המגיע לו, לא מהפועל תל אביב ולא מנבחרת ישראל. סיני מסכים שיש בעיה חמורה ביחס לשחקני העבר, לא מצד האוהדים אלא מצד המערכת: "זה עניין של מנטליות. בישראל מה שנגמר כבר לא רלוונטי, לא מעריכים יותר את השחקנים שסיימו לשחק וזה האמת לא רק בספורט. לא יודעים להעריך את סמלי העבר בפוליטיקה, בצבא, כי זו התרבות שלנו, אין לנו תרבות לזה".
"מהצד של האוהדים יש תמיכה אדירה, עד היום אני מקבל אהבה גדולה מאנשים שפוגשים אותי ברחוב ומדברים איתי על הכדורגל, לפעמים אפילו מזכירים לי רגעים שאני שכחתי. אבל מהצד של המועדונים והמערכת אין שום הערכה לסמלי העבר", מודה סיני.
שלום תקווה שפרש מכדורגל בשנת 2000 אחרי חמש שנים בהפועל, לא מרגיש שמשחק הפרידה או אירוע הפרידה שלא ערכו לו מטעם המועדון חסר לו אבל, הוא בהחלט מסכים עם העובדה שיש בעיה גדולה בכדורגל הישראלים: "לי אין תסכול מכל עניין הפרישה והאופן שבו פרשתי, אני עשיתי קריירה לא כדי שייפרדו ממני, בדרך זו או אחרת. נהניתי בקריירה שלי ונפרדתי מהכדורגל עם דאבל בהפועל, שזו המתנת פרידה הגדולה ביותר עבורי".
"אני עד היום לא נפרדתי מהקהל ואני גם לא רוצה להיפרד מהקהל. אבל אין ספק שיש בעיה גדולה מאוד בכדורגל הישראלי בכל מה שקשור לשחקני עבר ולמסורת", מבהיר הקשר האגדי.
שביט אלימלך, ללא ספק אחד מסמליה הגדולים של הפועל תל אביב, מודה שהוא ציפה שדברים יסתיימו אחרת בינו לבין המועדון: "אפשר להגיד שהפתיע אותי שהדברים נגמרו באופן שבו הם נגמרו. ציפיתי לסיים אחרת את הדרך שלי בהפועל. אני חושב שהכל נובע מחוסר תרבות ספורט וחוסר תרבות בכלל במדינה שלנו. אנחנו לא יודעים להעריך את שחקני העבר וחוסר התרבות הזו פוגעת בנו בכל התחומים".
זה לא מתחיל במגרש
יש דרך לתת כבוד של ממש לשחקני העבר. גם אם פעמים רבות לא ברור כיצד שחקן זה או אחר יתרום כאשר הוא מחוץ למגרש, עצם נוכחותו ביציע, על הקווים, או באימונים, משפיעה על המחוייבות של השחקנים לסמל ועל התמיכה של הקהל בקבוצה, בה גם קשורים אליליהם מן העבר.
הסיבה להתנהגות הזו של המועדונים היא ברורה לדעתו של ברקוביץ', שכזכור עשה קריירה ענקית באנגליה, שם כל סמל הוא חצי אלוהים: "אין לנו תרבות ספורט ולכן לא יודעים להיפרד מסמלים, למנהלים יש אגו גדול והם לא מעריכים את הספורטאים, שוכחים את העבר מהר מאוד. אם אני הייתי מנהל מועדון, הייתי מתנהג אחרת לסמלים. באנגליה זה ממש לא ככה אין מה להשוות, הסמלים שם הם אגדות".
משה סיני מוסיף ומסביר את כעסו: "באנגליה הסמלים שהולכים לעולמם מקבלים יותר כבוד מאלה שעדיין בחיים. כאן בארץ, זה חוסר הערכה של אנשים אחד כלפי השני, חוסר כבוד לבני אדם. לצערי גם דרך הכתבה הזו שום דבר לא ישתנה. מי שאחראי עם מדיניות צריך לקחת את העניינים לידיים ולהתחיל לשנות את המצב, רק ככה אפשר יהיה לשנות את הדרך. צריך שיהיה רצון לתת כבוד ולא בפעם בכמה שנים כשזה משרת אינטרסים של מישהו, לקיים משחק נוער על שם מישהו שיצפו בו ארבעה אנשים בקושי ביציע".
למרות המילים החריפות, סיני מבהיר שהוא לא נעלב: "אני לא פגוע כי לא ציפיתי לכלום, אני מבין את התרבות כאן ולא נופל מהרגליים כשזה לא קורה. למראית עין עושים כאן מדי פעם דברים, הכל בלוף אחד גדול. גם מי שנמצא בתפקיד כזה או אחר יודע שיום אחרי שהוא יעזוב, לא יעריכו אותו. זה ברור שלכל אחד יש תחליף, אף אחד לא אומר שברגע שאני סיימתי לשחק צריך לסגור את הכדורגל, אבל כן צריך להוקיר ולכבד את שחקני העבר".
ויש גם את חצי הכוס המלאה: אלי דריקס, מגדולי חלוצי מכבי תל אביב, זכה למשחק פרידה מכובד מול 30 אלף איש ברמת גן: "אני פרשתי מכדורגל במכבי, כי שהרגשתי שאני לא יכול לתרום יותר לקבוצה. ויתרתי על עוד עונה כשיכולתי בעצם לשבת על הספסל ולקבל עוד כסף, אבל ידעתי שאין לי יותר מה לתת".
"לי עשו משחק פרידה גדול, מול מכבי חיפה באצטדיון רמת גן. עונה אחרי שפרשתי, הלכתי להיות עוזר מאמן במכבי הרצליה ואז קיימו את משחק הפרידה. זה היה מרגש מאוד. אני חושב שבכל סיטואציה יש שני צדדים, לכל מטבע יש שני צדדים ואני לא חושב שיש בעיה בכבוד שנותנים לשחקני העבר. יש הסבר לכל דבר", אמר דריקס.
האם יש תקווה לשינוי?
הסיפור של אלי דריקס הוא מאוד נדיר בכדורגל שלנו. מעטים שחקני העבר שהופכים להיות עובדים במערכת של המועדון, מתוך הבנה של התרומה בעצם קיומם. שלום תקווה מרגיש שאין מספיק דרכים לתגמל שחקנים גדולים במשרות מעניינות במועדון.
קשר העבר האגדי של מכבי נתניה והפועל תל אביב, מסביר איך אפשר לתת כבוד: "לדעתי, בגלל שקבוצות לא מחזיקות מנהל מקצועי במערכת, מנג'ר מקצועי שתפקידו לדאוג לדברים בטווח הארוך, אז הדברים נראים ככה. אם היו שחקנים כמו אייל ברקוביץ', חיים רביבו, אלי אוחנה, משה סיני וגדולים אחרים בתוך המערכות של המועדונים, דברים היו נראים אחרת".
"עם כל הכבוד לנשיא ולמנהל של הקבוצות, הם לא היו על הדשא ואין להם את הידע הגדול שיש לשחקני העבר, לגבי איך דברים צריכים להתנהל. אם היו שחקנים מנהלים את הקבוצות, היו לנו הרבה משחקי פרידה והרבה כבוד, אבל אין את זה כי כולם רוצים להיות בעלי הבית וזה לא הולך", הסביר תקווה.
שביט אלימלך חושב שצריך לשנות בכלל את החשיבה: "חייבים לשנות דברים מהשורש, אי אפשר בכתבה אחת או בכמה משפטים לשנות את הדברים. אנחנו רחוקים שנות אור ממה שקורה באירופה ולכן לא צריך להתפלא שאנחנו רחוקים, גם באיך שאנחנו נראים על המגרש".
גם אייל ברקוביץ' לא רואה הרבה עתיד במצב הנוכח: "לא נראה לי שזה ישתנה בקרוב. בקטע של הכרטיסים מכבי חיפה עשר איתי, תמיד כשאני מבקש הם נותנים לי כרטיסים לתא הכבוד, אבל זה כלום לעומת הרצון שלי לפרוש במועדון".
אז לסיום קשה שלא לתהות, האם במדינה בה לא יודעים להיפרד כראוי מסמליה יש בכלל למה לצפות? אם 15 שנה אחרי רצח רבין מצליחה חברת כנסת הזויה לדרוש שיורידו את דיוקנו של רבין מקיר מפלגת העבודה, אולי בכלל האשמה היא בנו, על הציפיות לכבוד שאנחנו מחפשים עבור הספורטאים הגדולים שהיו כאן. הרי הם בסך הכל בני-אדם, זה הכל.
תגובת חיפה: "אין כמו מכבי חיפה בכיבוד ושילוב סמלים"
מכבי חיפה מסרה בתגובה: "אין כדוגמת מועדון מכבי חיפה בכיבוד ושילוב סמלים. שחקני עבר גדולים דוגמת אדורם קייסי, אבישי ז'אנו, אלון חרזי, גיורא אנטמן, איתי מרדכי, אשר עלמני, אברהם אבוקרט, יניב כהן ועוד רבים השתלבו במועדון בתפקידי מפתח, מספר שאין שני לו בישראל. בנאדו שב למועדון והתקבל בזרועות פתוחות. אנו גאים על חזרה והשתלבות סמלים אלה במועדון".
