ב־16 באוגוסט 2008 קרה משהו נדיר בתולדות הספורט. מין רגע מכונן כזה שכל חובב ספורט באשר הוא אומר עליו: אשרינו שזכינו להגיע לרגע הזה. מה שיוסיין בולט עשה בגמר האולימפי ב־100 מטר הוא משהו בלתי נתפס בעליל. לא רק ה־9.69 שניות ושיא עולם מדהים אלא הדרך שבא הוא עשה את זה. כשראיתי את בולט משייט וחוגג אל עבר קו הגמר חשבתי לעצמי שמישהו עובד עלי. אם ככה רצים 100 מטר, אז מה זה כל מה שראינו עד כה?
כל מה שעניין את בולט בערב המצמרר הזה הוא לנצח ולזכות בזהב האולימפי. הזמן היה עבורו דבר משני ואת העדות לכך קיבלנו בחלקה האחרון של הריצה עת הוא פרש את מוטת ידיו הענקית וחגג עם 90,000 הצופים באצטדיון 'קן הציפור'. השיוט של בולט אל עבר קו הגמר הוליד ספקולציות רבות. בעיני הצופה היה נראה כאילו בולט עבר פשוט להליכה ואילו היה ממשיך במלוא התנופה היה משיג תוצאה טובה בהרבה משיא העולם שקבע. המספרים שעפו באוויר היו פנומנליים.
חלק דיברו על 9.50 שניות וחלק היו צנועים יותר וטענו שההאטה בסיום עלתה לבולט בעשירית השנייה. כלומר, ריצת הגמר האולימפית שווה זמן של 9.59 שניות, וזה בלי לדבר על תנאי הרוח. להזכירכם, בזמן הריצה לא נשבה כלל רוח באצטדיון ומד הרוח הראה את הספרות 0.0. חשוב להדגיש שלרוח גבית מסייעת בגבולות המותר (עד +2.0 מטר/שנייה) יש תרומה חשובה בקביעת זמני הריצה ב־100 מטר. כנראה שהיושב במרומים עצר אף הוא את נשימתו והיה מרוכז בפלא הזה שהתחולל על המסלול האולימפי בבייג'ין...
מספרים ועובדות
ריצת 100 מטר היא עסק מורכב מאין כמוהו. לצופה הממוצע נדמה כאילו פשוט צריך לרוץ מהר ותו לא. מבחינה רעיונית זה אכן נכון, אולם מבחינה טכנית מדובר בריצה מורכבת בה לכל שלב יש תרומה מכרעת.
באופן כללי ניתן לחלק את ריצת ה־100 מטר לכמה שלבים:
• הזינוק
• שלב ההאצה
• שלב שימור המהירות
• שלב ההאטה
• כניסה לקו
כל אחד מהשלבים האלה מצריך יכולת טכנית גבוהה שמטרתה לאפשר לרץ לשחרר הספק אנרגטי עצום ובה בעת להישאר רפוי ונינוח. מי שראה את יוסיין בולט רץ יכול להבין על מה מדובר. מעבר ליכולות הפיסיולוגיות הנדירות בולט הפגין נינוחות ושחרור נדירים, במיוחד בחלקה האחרון של הריצה. בולט הגיע לגמר האולימפי בידיעה שהוא הולך (תרתי משמע...) לנצח. לא שמישהו הבטיח לו את הניצחון מראש, אבל בתוך ראשו לא הייתה מחשבה אחרת. בולט הגיע למסיבה שארגן לו הוועד האולימפי הבינלאומי והתפאורה הייתה מושלמת. לכולם היה ברור שזו ההצגה שלו וששאר הרצים המעולים שהעפילו לגמר ישמשו רק כניצבים.
ועכשיו למספרים. הטבלה הבאה מציגה את ה־100 מטר של בולט בחלוקה למקטעים של 10 מטרים. כל מקטע של 10 מטרים מוצג באופן נפרד כך שניתן לעקוב אחר ההתנהלות של הריצה מהזינוק ועד לסיום:
0.165 ש' זמן תגובה
0-10 מ' 1.70 ש'
20-10 מ' 1.00 ש'
30-20 מ' 0.90 ש'
40-30 מ' 0.87 ש'
50-40 מ' 0.85 ש'
60-50 מ' 0.84 ש'
70-60 מ' 0.82 ש'
80-70 מ' 0.83 ש'
90-80 מ' 0.85 ש'
100-90 מ' 0.86 ש'
9.685 ש' זמן סופי
מתוך הנתונים עולה שלמרות שנראה כאילו בולט האט בחלקה האחרון של הריצה, עדיין 10 המטרים האחרונים שלו היו מהירים יותר מכל 10 מטרים בחלק שבין 0 ל־40 מטר. נכון שהריצה מתחילה ממהירות 0 והחלק הראשון מוקדש להאצה ולצבירת מהירות, אבל עדיין מדובר בנתון מרשים. בולט רץ את ה־100 מטר במהירות ממוצעת של 10.32 מטר/שנייה. שיא המהירות שלו היה בין ה־60 ל־70 מטר. את הקטע הזה הוא עבר במהירות של 0.82 שנייה, או בתרגום אחר – 12.195 מטר בשנייה! אף בן אנוש לא רץ כל־כך מהר 10 מטר כפי שבולט עשה זאת בין ה־60 ל־70 מטר. אם בולט היה מסוגל לרוץ את כל ה־100 מטר במהירות שכזו היינו מקבלים זמן של 8.2 שניות. מבחינה פיסיולוגית הדבר כמובן אינו אפשרי אלא אם יש לך גנים של צ'יטה...
המהירות בריצת ה־100 מטר נגזרת מן המכפלה של אורך הצעד כפול התדירות שלו. עבור בולט הענק, המתנוסס לגובה של 1.96 מטר, אורך הצעד הוא יתרון עצום. העניין הוא שלא מספיק שיהיו לך צעדים ארוכים, חשוב מאוד לייצר גם תדר צעד מהיר מאוד. תדירות הצעדים ב־100 מטר משתנה בהתאם לשלבי הריצה השונים. בשלב ההאצה תדירות הצעדים נמוכה יחסית אולם ההספק שהשרירים מסוגלים לייצר הוא גבוה. בשלב הזה עיקר התרומה למהירות מושג על ידי הגדלת אורך הצעד ולא על ידי הגדלת תדירות הצעדים. בשלב המהירות המרבית תדירות הצעדים גבוהה יותר (אצל בולט מדובר ב־4.7 צעדים בשנייה) אולם ההספק השרירי קטן ביחס לזה המיוצר בשלבים הראשונים של הריצה.
על מנת להבין עד כמה משתנה אורך הצעד מראשית הריצה ועד לסיומה כדאי להתייחס לנתונים הבאים: בשלב הזינוק אורך הצעד של בולט הוא סביב 1.4-1.3 מטרים. הצעדים הבאים ארוכים יותר ומגיעים לאורך של 1.9-1.8 מטר ב־10 המטרים הראשונים. ב־10 המטרים הראשים נוהגים האצנים לבצע כ־6.5 צעדים. חשוב לציין שהרגליים ממוקמות מאחורי קו הזינוק כך שהמרחק בין הרגל האחורית לקו הזינוק הוא כמטר, כך שלמעשה מדובר על 11 מטרים. חשבון פשוט ידגים לנו שב־10 המטרים הראשונים בולט ביצע 5.9 צעדים. תדר הצעדים שלו בשלב הזה היה 3.46 צעדים בשנייה.
הנתון המדהים הוא שבולט הצליח לגמוע את ה־100 מטר ב־41 צעדים! זהו נתון שלא הושג מעולם על ידי בן אנוש. יהיה מי שיטען שמעולם גם לא רצו 9.69 שניות אבל טענה זו תתפוגג לנוכח הנתון הבא. לינפורד כריסטי, האצן הבריטי שזכה בתואר האולימפי ב־1992 ובתואר העולמי ב־1993, גמא את המרחק ב־41.6 צעדים! הזמן של כריסטי אגב היה 9.87 שניות...
אורך הצעד של בולט בשלב המהירות המרבית הוא 2.6-2.7 מטר, אולי אפילו יותר. בחלק הזה של הריצה משיג בולט סנכרון מופלא בין אורך הצעד לבין תדר הצעדים. כאשר מדובר על אורך צעד שכזה ועל תדר של כ־4.5 צעדים בשנייה אין פלא שבולט הגיע למהירות של 12.2 מטר בשנייה.
כאשר אסאפה פאוואל, שיאן העולם הקודם קבע את ה־9.74 שניות ברייטי שבאיטליה, הוא כיסה את המרחק ב־43.5 צעדים. בגמר האולימפי, שם סיים במקום החמישי בזמן של 9.95 שניות, הוא נדרש ל־44.5 צעדים.
אז כמה בולט היה מסוגל לרוץ?
על מנת לענות על השאלה הזו אנו זקוקים לכמה הנחות תיאורטיות ולהתבוננות מעמיקה בשלבי התפתחות הריצה של יוסיין בולט. חשוב לציין שאנו מתייחסים לתנאים ששררו בבייג'ין בעת שבולט קבע את שיא העולם ולא מכניסים נתון נוסף כמו מה היה קורה לו נשבה בגבו של בולט רוח מסייעת.
לצורך העניין הבה ונשתמש במודל תיאורטי. הנתונים בעמודה האדומה מציינים את הזמנים האמתיים של הריצה. העמודה הכחולה מדגימה מודל תיאורטי ובלתי אפשרי כאילו בולט יכול להגביר את המהירות שלו אחרי 70 מטר, ואילו העמודה הירוקה מדגימה מה היה הזמן הסופי לו בולט היה מצליח לשמר את מהירות השיא שלו שהושגה בקטע שבין ה־60 ל־70 מטר.
מאחר שמבחינה פיסיולוגית לא ניתן להאיץ לאחר שמגיעים למהירות מרבית הרי שאופציית ה־9.545 שניות בעמודה הכחולה נופלת. מודל קצת יותר מתקבל על הדעת הוא המודל הירוק שמתבסס על ההנחה שבולט לא מאט ב־30 המטרים האחרונים של הריצה. למרות שחלקה הסופי של הריצה מתאפיין תמיד בהאטה עדיין ניתן להרוויח בחלק הזה מאיות ספורות, במיוחד אם מקפידים לרוץ במלוא התנופה עד לסיום ומקפידים לזרוק את החזה אל הקו בעיתוי מושלם.
מי שטוען שבולט היה יכול לרוץ 9.55 צריך לספק תשובה לשאלה מהיכן מקזזים עוד 0.14 שניות?! מי שמחפש את התשובה לכך בסיום הריצה בשלב החגיגות יכול לשכוח מכך. מבט חטוף אל העמודה האדומה, והתבוננות בזמנים שהושגו אחרי ה־80 מטר, מבהיר היטב מדוע לא ניתן לחפש את "הזמן האבוד" בחלק הזה של הריצה.
נראה שהתוצאה התיאורטית הסופית של בולט, כולל חגיגות הניצחון, היא איפה שהוא בין 9.61 לבין 9.69. אם ניקח בחשבון שזמן התגובה של בולט היה 0.165 שניות (אסאפה פאואל הגיב ב־0.134 שניות) ונניח שעל החגיגות הוא לא הפסיד במאום (שהרי תאוטה בריצה היא נתון פיסיולוגי) הרי שבשיפור זמן התגובה ניתן לדבר על ריצה של 9.66 שניות. רוח גבית מסייעת במהירות של 1 מטר/שנייה "שווה" 0.05 שניות. כלומר הריצה בבייג'ין, בתיקון קל של זמן התגובה, וברוח מסייעת של 1 מטר/שנייה הייתה שווה 9.61 שניות!
העניין הוא שלא בכל ריצה ניתן "להתפוצץ" מבחינה פיסיולוגית, טכנית ורגשית. בולט בנוי כנראה לרגעים הגדולים באמת ואת זה הוא הראה במהלך המשחקים האולימפיים בבייג'ין. בולט הוא לא תופעה חולפת וחד פעמית. אתלט שבגיל +15 רץ 200 מטר ב־20.58 שניות וזכה בתואר אלוף העולם לנוער עד גיל 19 אינו בחזקת תופעה חולפת. יוסיין בולט הוא משהו שהאתלטיקה העולמית שיוועה לו שנים רבות. את מה שהוא עשה בבייג'ין עדיין קשה לעכל. מטבע הדברים מרבית האנשים מתייחסים ל־100 מטר. מבחינתי השיא ב־200 הוא משהו שפשוט לא נתפס! פעם חשבתי שיחלפו 50 שנה עד שהשיא של מייקל ג'ונסון מאטלנטה 1996 יישבר. מסתבר שלבולט יש לוח זמנים שונה והוא הרבה יותר מהיר מכל מודל תיאורטי.
מולי אפשטיין – פיסיולוג, יועץ במרכז לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין במכון וינגייט, מנהל הפורום: "חיים וספורט". לכניסה לפורום "חיים וספורט" הקליקו כאן