הסתכלתי לכיוון צפון והיה רושם שהוא מחייך – האופק – התאמצתי עוד יותר להביט בו – דרכו והלאה ממנו. וכאן בין הרי האנדים בדרכים שמגרדות את החמישה קילומטר בגובה, האופק נראה תמיד אין סופי, דורש ממך לעצור כל רגע ולהתבונן בו. תמיד נזהר שלא לפספס איזו פיסת נוף נהדרת שלא בטוח שאראה בעתיד הקרוב...
הקצוות הפנימיים של הצמיג האחורי החלו להיפרם – "נצטרך לאסוף עוד קצת אמונה והרבה זהירות להמשך הדרך"– חשבתי, הספידומטר שעל הכידון סיפר שעוד מעט הספרות מתחלפות לאלפיים, אלפיים קילומטרים ארוכים שחלפו בחודשיים ארוכים לא פחות...
עשרה חודשים של טיול כבר חלפו מאז שראיתי את מי הים התיכון, הרצועה הטרופית שבחצי הכדור המערבי הפכה בשבילי למשהו קבוע, מובן מאליו. בעצם רק חודשיים חלפו מאותו יום ראשון של מסע חדש.
לאחר שמונה חודשים של טיול תרמילאים במרכז אמריקה והפדחת של אחותה הדרומית הגדולה, הגיע הזמן לשינוי. הרגשתי שאני מטייל מהר מידי, בקצב לא לי, קצב שטחי ששייך לתיירים ולא למטיילים. יותר מידי מקומות יפים ומעניינים פספסתי בנסיעות אוטובוסים. ואז זה קרה… בקיטו בירת אקוודור, הרצון לשינוי הפך במהרה לעובדה קיימת – רכשתי סוס אלומיניום ירוק בעל שני גלגלים ושני תיקי צד, ציוד, חלפים ועוד אי אילו אביזרי בטיחות וקדימה לדרך, מדווש לי דרומה, הלאה מקו המשווה.
אכן, ימים קשים חלפו בטיול אך אותו שבוע רכיבה ראשון באקוודור לפני חודשיים השאיר את כולם מאחור... בכושר, מתברר, לא הייתי דבר שדי הקשה בלשון המעטה. גידופים וקללות, שרירים תפוסים וכואבים איימו עליי בזעם, עונה גשומה ובוצית לא הוסיפה כל כך, אך אני השתדלתי שלא לוותר...
“משוגע!", צעקו לי, "לא נורמלי!...תגיד לי אתה מטורף?", פנו אליי בשפה די גרונית שדווקא הכרתי... "שששש...", לחשתי להם חזרה בעברית, "תמשיכו אתם לתייר ותנו לי לטייל".
העידוד הגיע לעומת זאת, ולא במפתיע מכיוון הגויים שגילו עניין בדבר, מקצתם אפילו חשבו להצטרף (חלקם, תתפלאו, אפילו עשו זאת). לאחר אלף וקצת קילומטרים שחלפו בחודש ארוך ורטוב חלפתי על פני הגבול לפרו.
רק שנתיים חלפו מאז ניטשו כאן קרבות בין שתי המדינות השכנות על רקע סכסוך טריטוריאלי – אלה גונבים לאלה "חתיכת ג´ונגל" ואלה לאלה, ישראל איך לא, מעורבת גם כאן, מוכרת ציוד צבאי של תע"ש לצדדים שנלחמים משני עברי המתרס, בשלב מסוים שגרירות ישראל בלימה (פרו) נסגרת, מכיוון שממשלת פרו טענה שישראל עוזרת "יותר מידי" לאנדרדוג שבצד השני. אבל אל דאגה מאז כבר נחתם חוזה שלום והכול כבר בסדר כביכול. נפרדתי מאקוודור, ארץ קטנה בלי שפם שישראל "נכנסת" בה שתים עשרה פעם, נפרדתי מהאקוודורים הנחמדים שמצב רוחם היה די "על הפנים", ולא כל כך באשמתם האמת, עוד לא חלף חודש ימים מאז שנגנבו מהם 80 מליון דולר, הגנב לא אחר מאשר "עבדללה המשוגע"(El Loco), נשיא רפובליקת אקוודור בכבודו ובעצמו, שיושב לו כרגע בפנמה סיטי וסופר את השטרות הירוקים ואפילו מעיז ומאיים שבבחירות הבאות הוא חוזר ובגדול.
אבל לא נורא, חשבתי, יש כאלה שטובים במלחמות… ויש אחרים שבשחיתויות...
"Adios Ecuador Hola Peru", לקלל בספרדית ולאהוב בעגה קולומביאנית
האופניים, אומרים המקורות, הומצאו בשנת 1861. בזמנו היו מוצר חדשני ומוזר ששימש כצעצוע ולא ככלי תחבורה: שני גלגלים, קטן מאחור וגדול מלפנים. מאז חלו שינויים: הגלגלים הפכו שווים, גוף העץ הוחלף לברזל ומאוחר יותר לאלומיניום. בשנת 1861 בהרי האנדים הגבוהים בפרו גידלו האינדיאנים תפוחי אדמה, פרות, אלפקות, למות וכבשים, הם חיו בניתוק כמעט מוחלט מהעולם שהכיר כבר את האופניים המודרניים, בעצם רק חמש מאות שנה חלפו מאז הניח האדם הלבן את רגלו על יבשת זו, ורק אז הכירו התושבים האינדיאנים את אבק השרפה, הנצרות, הסוס וה...גלגל…
גם אצלם השתנו דברים אך הרוב נשאר כשהיה – בתיהם נשארו עשויי בוץ וקש, הפרות הכחושות ממשיכות להניב בקושי שלושה ליטר חלב ביום (וימשיכו כנראה עוד הרבה זמן...), בעוד שהדברים החדשים שהכירו: מגפי הגומי, המריצה, דלי הפלסטיק ועוד...
בקיץ 97 הגעתי סוף סוף ל"אוהראז" ששוכנת 3700 מטר מעל פני הים – נחה לה בין הרי האנדים המושלגים. הרכס הבולט והמרשים בין כולם נראה מצפון – ה"קורדיירה בלנקה" – הרכס הגבוה ביותר בעולם שנמצא באזור קו המשווה.
באוהארז נחתי מעט מהדיווש. עשיתי הפסקה קלה בטראק ארוך מאד, אך לא קשה אשר בו מקיפים רכס מושלג. בין רכסי ה"ואי – ואש", שם אין שבילי אופניים – שום דרך אינה מגיעה לחוות הרחוקות. הילדים הולכים לבית הספר, רק פעם אחת בשבוע, צועדים ממקום מגוריהם מרחק יום הליכה קשה, 15-20 ק"מ. ילדים הגרים רחוק יותר – הולכים לביה"ס פעם אחת ב....שנה! הם מרוחקים יומיים שלושה ויותר מביה"ס ולכן הם לומדים מחודש אפריל עד חודש דצמבר (גרים אצל הדודה) ובשאר חודשי השנה הם חוזרים הביתה לעזור לאבא ולאימא, עובדים בשדות תפוחי האדמה שליד הבית.
לאחר שבועיים באוהארז ניקיתי בעזרת שמן את החלודה שהצטברה על שרשרת האופניים, החלודה שהצטברה עליי הייתה די עבה ומסובכת לניקוי...יצאנו לדרך...ניגבתי מאבק את מד הק"מ הממוחשב – עשה רושם שהספרות בתוכו מחייכות לעברי – כאילו הן יודעות מה צופן העתיד. הכביש הסלול החל מסתלסל לכיוון דרום. מאחורי – עטוף בשלג לבן וכרבולות קרח, נוצץ, הביט עליי גבוה מלמעלה ההר Huscaran שמטפס ל־6734 מטרים.
בדרך – ילדים בתלבושת אחידה בדרך לבית הספר – צעקו: “היי גרינגו ! "– אני התעלמתי. צעקו "...Good evening" ואני חייכתי. צעקו....”Buenos Dias" (בוקר טוב) ואני החזרתי בצעקה: “Buenos Dias”.
הרגשתי שהעברית הפכה עבורי אט אט לשפה שנייה, נעלמה, הספרדית השתלטה עליי מכל עבר – חישבתי בראש בספרדית, ספרתי בלב בספרדית, קיללתי בספרדית גוואטמלית ועשיתי אהבה בעגה קולומביאנית. מתוך שינה התחלתי למלמל ספרדית ואז הבנתי שזו משתלטת ולי אין הרבה מה לעשות בנידון...
ב־ Catac פניתי מזרחה – להרים. הדרך הפכה לדרך עפר, הבולמים שמתחת לגלגל הקדמי והאוויר שהוצאתי מהצמיגים לא מנעו מגבי להרגיש כל אבן ואבן בדרך, שטיפסה מעלה (אך במתינות) לכיוון לאגונה קרוקוצ´ה (בשפת הקצ´ואה – קוצ´ה = לאגונה ). בבואנוס איירס (לא זאת שבארגנטינה) חואן עסק עם אשתו בניפוי גרעיני החיטה, לבוש במכנסי אלפקה שחורים שראו זמנים טובים יותר. הוא לא זוכר את גילו, בניו אמרו לו שיותר משבעים – מי שמע כאן בכלל על דבר כמו ביטוח לאומי?
פדרו הדייג – רפתן
רק כשהערב החל לרדת הגעתי ללאגונה היפה שהסתתרה לה בין ההרים, שחלקם היו עטופים בשלג וקרח. התחלתי להקים את האוהל לפני שיהיה מאוחר מידי. עייפות של יום רכיבה וקור של הלילה המתקרב שכנעו אותי להשאיר את הבנזנייה בתוך התרמיל ולקנות מאדון דייג ארוחת מלכים בשני סול (3 שקל) – שני דגי טרוטה (פורלים) מטוגנים, ותפוחי אדמה מבושלים טוב טוב.
כל כך כיף לגלות שגם כאן אפשר להשיג ארוחות טובות וזולות. הלילה הקר c°-10 השאיר את אותותיו על הבוקר שהפציע – האוהל נצבע בקרח לבן וקר...
הדייג פדרו שהפך בבוקר לרפתן, הזמין אותי לחליבת הבוקר ברפת המשפחתית. בניגוד לרפתות האלקטרוניות ו´עטיני פמלה אנדרסון´ שבארץ הקודש, כאן העבודה נעשית בעזרת דלי פלסטיק אחד ועשר אצבעות – לא יותר. כששמע פדרו על תנובת החלב הגבוהה בישראל מיד רצה לעשות "עלייה".
כריסטיאן – בתו בת השנתיים ישבה על חומת האבן ושתתה לה חלב טרי וחם מכוס פלסטיק – אני סירבתי להצעה בנימוס. רק בשעה עשר התייבש האוהל מהקרח שנמס – קיפלתי ציוד והמשכתי הלאה – במעלה דרך העפר ל"מנהרת Carnuish". הדרך התפתלה מעלה כנחש לכיוון ההרים המושלגים, אוטובוס שחלף לידי השאיר אותי חנוק בתוך ענן אבק שהתערבב עם אגלי הזיעה...
מתוך פרק האופניים, ב"טירופו של מסע או מסעו של טירוף", לאלעד פלטין.
אלעד פלטין, מאמן ומנהל את קבוצת מומנטום – רוכבים עם תנופה – מרכז בפועל את קורס מדריכי אופניים בביה"ס למאמנים ולמדריכים במכון וינגייט.