הביטוי "גיל הזהב" נשמע בלתי אפשרי. מה כבר יכול להיות זהב בגיל בו הגוף מתחיל לבגוד בך, אתה מאבד את רוב חבריך, וצעירים ברחוב אפילו לא שמים לב שאתה קיים. מצד שני אולי אנו כחברה ממהרים לתייג את הגיל השלישי תחת תווית ההתיישנות, הרגרסיה והבדידות. בימינו, אנשים מבוגרים מוכיחים כל פעם מחדש כי התיוג שגוי. הספורט למשל הפך להיות חלק גדול משגרת חייהם, והם מצביעים בגאווה על לא מעט גביעים מתחרויות אזוריות ארציות, ואף עולמיות.
"לא בית אבות, אלא 'בית משוגעים'"
"הכול התחיל מחוויה אישית", מסביר יורם בן פורת, מנכ"ל "מגדלי הים התיכון", רשת של דיור מוגן לבני הגיל השלישי, כיצד הפך הספורט לחלק בלתי נפרד מחייהם של הדיירים. "שקלתי 115 קילו והיו לי כאבים בגב וברגליים. הרופא העמיד בפניי שתי ברירות: ניתוח או דיאטה וספורט". בהמלצתו של הרופא בן פורת התחיל לרכב על אופניים ונחשף לענף הטריאתלון, בו הוא נמצא כבר 5 שנים. "הרגשתי שממש נולדתי מחדש, שיניתי את צורתי פיסית ונפשית והחלטתי שצריך להסתער על זה גם בעבודה".
מתקני הספורט שקיימים בדיור המוגן: בריכה, חדר כושר, מסלולי הליכה, ומאמנים שמתמחים בעבודה עם זקנים (גרונטולוגיה), הכינו את הקרקע להכניס את הקשישים לתמונה הספורטיבית. "הם קצת נבהלו בהתחלה", נזכר בן פורת, "אבל השתמשנו בהסברה ומדריכים מקצועיים. כשגילו שאנחנו לוקחים זאת ברצינות ולא מוותרים הם שיתפו פעולה ואף נסחפו אחר הרעיון".
ברשת הוקמו חוגי רכיבה על אופניים, שיעורי שחייה נגד הזרם, שחייה בסגנונות שונים, חוגי התעמלות במים, קבוצות הליכה שיוצאות כל בוקר לים עם מדריך, אימוני יוגה וטאי צ'י, ריקודי בטן, ופרוק זעם על תופים אפריקאים. בשנתיים האחרונות נבחרת הרשת השתתפה בשתי אולימפיאדות גיל הזהב בירושלים וקטפה את שני המקומות הראשונים בשחייה, פינג פונג, ובכדורת.
הדיירים שגילם מתחיל ב-70, משתתפים בפעילויות רבות ומגוונות: סובב עמק יזרעאל, צעדת הגלבוע, מקימים נבחרת אופנים למסע השנתי של "רוכב ישראל", צעדות בבניאס וראפטינג בירדן ומשתתפים בתחרויות עממיות מגוונות. "זה לא בית אבות, אלא בית משוגעים, הקמנו קבוצת מעודדות עם פומפונים של דיירות בהדרכתה של הדיירת, סימה מזור, בת 74, מורה לריקוד, וצרפנו את קבוצת המתופפים לעודד באירועי הספורט. העסק נורא סוחף ודיירים רבים מצטרפים".
"אנשים בגיל השלישי אוהבים ללכת למרפאה. אבל אדם שעוסק בספורט הוא אדם עסוק, יצירתי, פעיל, נראה טוב שלא רוצה ללכת למרפאה", מסביר בן פורת. "אלמנט התחרות מהווה רקע, אדם בגיל הזה לא מחפש גביע. הצלחה בשבילו היא הדרך ולא התוצאה – זו הסיסמה שמלווה אותם".
הגיל או התרגיל?
שאול ברקוביץ', בן 76, מקפיד להגיע ל"וינגייט" שלוש פעמים בשבוע לשחק כדורת דשא. "יש לי המון גביעים מתחרויות ארציות", מתגאה ברקוביץ', "זה דורש ריכוז וקואורדינציה ובכלל יש חברה, כל מפגש שכזה נמשך כארבע שעות וכולל משחק קבוצתי ובהפסקות נחים ושותים קפה". בצעירותו ניהל ברקוביץ' בית דפוס ולא התפנה לעסוק בספורט "כשאתה צעיר אתה נותן את הבריאות בשביל הכסף, כשאתה מבוגר אתה נותן את הכסף בשביל הבריאות". במסגרת שהותו ב"מגדלי הים התיכון", השתתף ברקוביץ' ברכיבה על אופניים באולימפיאדה לגיל הזהב "רכבתי על אופניים בצעירותי באוסטריה, ומי שרכב בעבר לא שוכח איך לרכב. אתה עולה על אופניים ואחרי שתי דקות רוכב. אמנם לא כמו פעם אבל אני עושה בהתאם לגיל שלי , זה אפשרי. גיל זה מה שיש לך בראש, אני מכיר בני 50 שבקושי זזים".
המאסטרים והפטנק
אמנם הדרך עוד ארוכה עד שנוכל לראות את בני הגיל השלישי עושים ספורט כדבר שבשגרה, אבל ישנן מסגרות מחוץ לדיור המוגן המשלבות את בני גיל הזהב בפעילות ספורטיבית תחרותית לצד הצעירים. אפרים זבלוטובר, בן 72, משחק כדורת צרפתית, "פטנק", בכפר סבא ואף זכה במדליה. "יש אפרוחים בני שמונה בענף התחרותי עד גיל 75", מציין עמיאל קורדובה, יו"ר התאחדות הפטנק בישראל, "היה לנו שחקן בן 88 שהלך לעולמו לפני שנה ושיחק עד יומו האחרון".
הפטנק שמוכר כענף ספורט, קיים בארץ כבר 50 שנה ומונה 20 מועדונים תחרותיים ו-60 קהילתיים, "הוצאנו אנשים משולחנות הקלפים במרכז גולדה שביד אליהו", מתגאה קורדובה. "היו בהתחלה 5 או 6 חבר'ה שהשתתפו ממועדון הגמלאים, אחרי טורניר שהם חזרו עטורי פרסים ומדליות זה עורר חשק אצל אנשים נוספים במועדון וכיום מספר החברים עומד על 50".
גם במסגרת תחרויות ה"מאסטרס", קבוצת הגיל המוזהבת מגיעה להישגים לא מבוטלים. בענף השחייה, אדית טיין, שחיינית בת 90, מחזיקה בשיאי עולם למאסטרס. "יש המון שחיינים מבוגרים שנולדו בשנותה-30 של המאה ה-20", מעידה מיה שלזינגר, מרכזת ועדת המאסטרס באיגוד השחייה, "יש את ראובן ארבל, שחיין של 200 מטר פרפר - לא תאמינו שהוא חצה את גיל 70. הוא גם לא היה שחיין בעברו, יש לו נכות ברגל אחת ומה שיפה זה שהוא לא בספורט של הנכים, פשוט לא עושה לעצמו הנחות". שלזינגר מאמינה כי השתלבות גיל הזהב במסגרת זו טמונה בפנאי שנוצר עם הפרישה לפנסיה והחברותא שיש במסגרת קבוצות האימון.
גרשון שפע, בן 65, אלוף ושיאן ישראל בשחייה, החליט לפרוש בזמן מסוים וחזר לשחות רק בגיל 47. "כשחזרתי לשחות במסגרת תוכניות המאסטרס הייתי בטוח שאהיה בין הטובים. בקבוצות יש אווירה ותמיכה, ממש אירוע חברתי. שפע שבר ארבעה שיאי עולם, שלושה מהם במסגרת אליפות העולם האחרונה באפריל 2008 שהתקיימה באוסטרליה. "מקנן בי חיידק התחרות, אבל העניין במאסטרס הוא לשחות מול עצמך. ברור שאשחה לאט יותר משהייתי שחיין, וקשה לי לשפר את עצמי, אז קודם כל אתה שוחה ביחס לעצמך, אחר-כך משווה לאלו שלידך".
"החיים לא נעצרים בגיל הזהב", קובעת שלזינגר, ומיד מזמינה לראות את שלל הגילאים בתחרות המאסטרס שתתקיים בוינגייט בשישה באפריל. הדבר העיקרי שאולי מבדיל את בני גיל הזהב שעוסקים בספורט, היא ההבנה שהפעילות היא העניין והתוצאה היא הבונוס.