מנהרת Carnuish הייתה ארוכה, חשוכה וגבוהה (4500 מ´) – חמש מאות מטרים ארוכים וחשוכים במיוחד. הרכבתי פנס לראשי והתקדמתי לתוך האפלה המפחידה, הגלגלים החלו מגששים את דרכם בתוך המנהרה, כשאני נושא תפילה שלא יגיח איזה אוטובוס עם נהג שחוסך באורות. כשיצאתי החוצה מהעבר השני של המנהרה נשמתי לרווחה ואפילו לא התעכבתי הרבה כדי להתפעל מהנוף שהיה די מדהים.
עם הנהר שזרם משמאלי, זרמתי גם אני בדרך, יורד מטה מטה בחדות מפחידה לאורך ארבעים קילומטרים ארוכים ובלתי נגמרים – סוליות הבלמים רותחות להן, האנדרלנין מפמפם בתוך הגוף, מאיים לפרוץ כל רגע החוצה מתוך הוורידים, הספידומטר עשה הפעם רושם די רציני כשגירד את החמישים קמ"ש ויותר – העדפתי להתרכז בדרך ופחות בו כאשר הנוף ההררי ממשיך להישטף במהירות לאחור ואני מתקדם הלאה במהירות דמיונית. חלק גדול מההרים, שכאילו לא רצו להפסיק ולגדול לכיוון השמיים, מעובדים על ידי חקלאים באמצעות טרסות, השיפוע החד והנורא כל כך של אותם שדות לא מתיישב עם כל היגיון – איך אפשר לעבד בצורה כזאת אדמה?
עבודת ילדים
האטתי את המהירות כאשר הבחנתי באבנים גדולות שחסמו את הדרך, לא הבנתי מיהו החכמולוג שעשה זאת, רק כשהתקרבתי מספיק, הבנתי... שלושה ילדים עטו עליי, ביקשו נדבות בכדי שיפנו בשבילי את האבנים מהדרך, אבל אני הרי רוכב אופניים ולא נהג אוטובוס או משאית, לכן רק האטתי וחלפתי בזהירות בין האבנים הגדולות והמשכתי כשאני מנופף לשלום... לא נותן נדבות! – ובהחלט שלא לילדים.
שעה לאחר מכן בפנייה אחרת – נהג אוטובוס מגיע למחסום אבנים, בצד הדרך עומד הילד ולוקח את ה"טיפ", בזמן שחברו מפנה את האבנים מהדרך ולאחר מכן... סוגר אותה שוב עד לאוטובוס הבא שיגיע... מי שלא נותן כסף, לא רק שלא יפנו לו את הדרך, אלא שבפעם הבאה יזרקו עליו אבנים.
כדורגל בהרים וכוח ליווי
בכפר נחמד על אם הדרך נערך משחק כדורגל בין־כפרי במסגרת "קופה אוהארז" – ליגת ילדים. עצרתי להתבונן קצת בנעשה: משטח מגרש הכדורגל, הרים וגבעות, המשטח (הלא שטוח) מכוסה בדשא מצהיב של קיץ, השערים עשויים סנדות. אך על אף העוני הקשה כל כך, כל השחקנים ללא יוצא מן הכלל לבושים בתלבושת אחידה (כולל השופט)... ילד אחד התקרב אלי ולאחר מכן עוד שניים... שלושה... ארבעה… לאחר שתי דקות "רוקנתי" את המגרש מצופים: 80-60 ילדים התגודדו סביבי, ביניהם אפילו חלק מהשחקנים המחליפים... ילדה בת שלוש החלה מושכת לי בשערות הרגליים "אחחח – תפסיקי!", ביקשתי ממנה – כאן בין הרי האנדים אנשים עם שערות שנמצאות במקומות אחרים מאזור הפדחת, בית השחי ואזור החלציים, זהו דבר מוזר ביותר, הגברים האינדיאנים חלקי גוף – הם לעולם לא מתגלחים.
“לאן תה נוסע? מאיפה תה מגיע? אפשר להצטרף? "– מבול שאלות נורה לעברי מכל עבר. ילד סקרן חיפש היכן מסתתר המנוע?! – הרגשתי לרגע כמו ה"חלילן מהמלין" שהגיע בזה הרגע לכפר מרוחק, כשהאופניים מחליפים את החליל ואני מנגן בעזרת הפדלים. בסופו של דבר נפרדתי בנימוס והמשכתי לי הלאה, יחד איתי חמישה פרטנרים צעירים, שנוהגים במעין אופני קיבוץ ישנים וענקיים עם מהלך אחד – כוח ליווי או שיירת כבוד שנפרדה ממני ביציאה מהכפר.
באזורים אלו לילדים הקטנים אין אופניים קטנים. כמעט מייד לאחר שהילד לומד ללכת הוא לומד גם לפדל על אופניים... בהתחלה הוא רוכב כשגופו הקטן נמצא מתחת לרמה, אחר כמה שנים – הילד גודל – הוא מצליח לשבת על הרמה ולפדל. לאחר שאיבד את בתוליו הוא מצליח לבסוף לשבת על הכיסא, לגעת ברצפה וגם לפדל. (חוליית הליווי הייתה שייכת לקבוצה השנייה).
חתול בן תשע נשמות עם כבד חולה מתייעץ ברופאת אליל
עדר כבשים שטייל לו באמצע הדרך "התפדר" לשני הצדדים ואני בתוכו. כך גם עדר פרות, אלפקות וחמורים, האנשים נופפו בידיים, צועקים לעברי: "דרך צלחה" או משהו אחר בשפת הקצ´ואה, שאינני מבין. אחרים עצרו אותי וכיבדו אותי בתפוחים, במיץ תפוזים או סתם במים קרים. בסוף היום, עטוף באבק הגעתי לChavin de huantar – כפר, שבו נמצא אחד מאתרי ה"פרה" אינקה החשובים והיפים ביותר בפרו. האתר מורכב מרחבה ענקית בה נערכו מופעים וטכסי פולחן וממערכת מנהרות מעניינת, שקשה להאמין, שנבנתה לפני 3000 שנה.
תשעה ק"מ בלבד המשיכה הירידה למחרת עד לכפר סאן מרקוס, משם המשכתי שוב מזרחה – בחזרה להרים – סאן מרקוס שוכנת כ־3000 מטר מעל פני הים... ודרך העפר החלה לטפס מעלה בצורת זיג זג. הפעם שום אגל זיעה לא התערבב באבק מכונית שחלפה לה – הייתי לבד: אני, הטבע והעלייה החדה, שטיפסה מעלה ללא היגיון אנושי והנדסי. אם הייתי חתול בן תשע נשמות, כנראה שהייתי מאבד את כולן.
הכבד שלי זעק מכאב, ישבתי בצד והרשיתי לו (ולי) לנוח קצת, נזכרתי במפגש המוזר שהיה לי שבועיים קודם לכן בין רכסי ה"ואי ואש" עם שמאנית, רופאת אליל, מ־llamac. הייתי צריך להקשיב לה ולא לד"ר רוזנברג, שבדק אותי יומיים לפני היציאה למסע. לפני שהחל אותו מסע מיוחד, החלטתי להתייעץ עם ד"ר רוזנברג בקיטו. במעבדה הקלינית בקיטו הרגשתי כמו אינדיאני זקן וקדום במעבדות נאסא: מכשירים מסתובבים במהירות, מבחנות מלאות נוזלים. מחשבים בדקו את דגימות הדם שלי והחליטו, כך הסביר ד"ר רוזנברג, שהכול בסדר גמור. "דרך צלחה – אין ממה לחשוש", כך בירך, אז יצאתי...
ב־llamac לעומת זאת, בדקה אותי שמאנית בדרך שונה... ההתחלה הייתה די נורמלית: נכנסתי למשרד הקליניקה בביתה, כלומר הסלון, חדר השינה, חדר הילדים והמטבח גם יחד. הורו לי להתפשט וגברת מכובדת בת שמונים ויותר התפנתה מעבודות הגינה כדי ליטול ידיים. משם היא חזרה עם... קוי (סוג של שרקן/חזיר ים). הקוי החמוד הועבר על גופי כמו סטטוסקופ משוכלל (אבל חי), בו בזמן שעיני השמאנית מתכווצות להן בין קמטי שמונים השנה ומתאמצות למצוא את החולי שבי... הקוי הועבר על הבטן, הגב, הפנים והראש – לכל איבר בגופי נעשה "צילום רנטגן" בעזרת הקוי, ששרק לו בפחד והחל להריח את הסוף המר, שהתקרב אליו יותר ויותר... ואז דם הוקז והקוי החל מפרפר בין זוג ידיים זקנות, עור הקוי הורד בקושי רב... "יש לך גב חזק ומחוספס שסוחב יותר מידי משא בחיים – אתה אדם עקשן מאד! ", כך אמרה הגברת ואני עשיתי פרצוף מתנצל. היא המשיכה ועשתה חתך אורכי נוסף: "הלב קצת חלש", הופתעתי, "...אך לא משהו מעורר דאגה", נרגעתי. היא המשיכה לחטט בכל איבר ואיבר, בודקת נקודות דם או דברים חשודים ואז הכבד...
היא בחנה את הכבד הקטן והשחור של הקוי ששרק לו בפחד רק לא מזמן... ”הכבד לא בסדר!" – היא הכריזה בקול, ובי עבר זרם חשמל של פחד, פחד מהבלתי מובן, המסתורין שמתחבא לו עמוק בתוך המציאות.
ו... אכן הכבד נפגע עקב סיבוכי מחלת צהבת קשה – שלושה חודשים קודם לכן בקולומביה – לא ידעתי אם האבחנה נכונה, אך הכאבים מאזור הכבד היו אמיתיים בהחלט. "לא נורא", חשבתי: כמו שהנפש התחילה עם הזמן לגלות אמפטיה למראה ילד קבצן, סבלים בני יותר משבעים או זונות בנות שתים עשרה ופחות, כך גם הגוף ילמד אולי לקבל באהבה את הכאב שאחז בי בצד הבטן.
רק כבדרך אגב, גם נשיא פרו הנוכחי – אדון "פוכימורי" התייעץ לפני הבחירות עם שמאן מפורסם לגבי סיכויי בחירתו, לבסוף הוא זכה, אך הרושם שהשאיר מאותו מעשה היה רע... וגם אצלנו לפני הבחירות הולכים הפוליטיקאים ...
מתוך פרק האופניים, ב"טירופו של מסע או מסעו של טירוף", לאלעד פלטין.
עד פלטין, מאמן ומנהל את קבוצת מומנטום – רוכבים עם תנופה – מרכז בפועל את קורס מדריכי אופניים בביה"ס למאמנים ולמדריכים במכון וינגייט.