1. עדות נוספת לאופיו של הכדורגלן הישראלי הממוצע, התגלתה במחזור האחרון: אצל האלופה היוצאת, התרעמו שחקנים על הביקורת שהטיח בהם המאמן ראובן עטר, ואילו במכבי חיפה הגיב ליאור רפאלוב לחילוף שהוריד אותו מהמגרש בזריקה הפגנתית של חולצת המשחק שלו.
בדרך כלל בתקריות מעין אלה, יש מי שמזכיר לנו שבסופו של דבר, הכוכבים הם אלה ש"משלמים בשביל לראות אותם" ולא המאמנים. משפט נכון באופן כללי, עד שבודקים את שני המקרים האחרונים. אוהד מכבי ת"א אמר לי השבוע: "פלא שזה היה המשחק הכי טוב של מכבי העונה? בית"ר היתה פשוט היריבה הכי גרועה שמולה שיחקנו עד כה". אמר וצדק: עם כל הכבוד לחששות המוצדקים של שחקני בית"ר לגבי עתיד הקריירה שלהם, הרי שאין כל דרך להצדיק את תצוגות הנפל שלהם בשבועות האחרונים: לו אני ארקדי גאידמק, אני קונס כל אחד מהם בעשרות אלפי שקלים על גישתם המזלזלת (וזו גם דרך טובה למלא את חשבון העו"ש שהתדלדל). דרק בואטנג? צוחק כל הדרך אל חלון ההעברות ומשתדל בעיקר לא להפצע. עידן טל? כל מי שראה איך מאור בוזגלו, בעונה חלשה שלו, מתעתע בו שוב ושוב, לא יכול שלא לחשוב שאולי זו בכלל אשמת בית"ר ששכחה לערוך לו משחק פרידה רשמי כשפרש סופית מכדורגל. מה? הוא לא פרש? לא יכול להיות.
ככל שמתווספים עוד משחקים לתצוגות הנפל של בית"ר ירושלים, מתברר שגם התקופות הסבירות שלה העונה נשענו בעיקר על יכולתו הפנומנלית של אבירם ברוכיאן. משעה שהטאלנט יישר קו עם מרבית חבריו, בית"ר נראית כמו קבוצה שלא נותר בה שום דבר חוץ מהחולצה הצהובה.
אבל לא רק האלופה היוצאת, גם האלופה הנכנסת סיפקה את מופע האימים שלה השבוע: מה לא נאמר על הרוח הטובה שהשרה אלישע לוי על הירוקים מחיפה? אבל עם כל הדיבורים מתברר שברגע שיש מעט לחץ של ציפיות על מכבי חיפה, היא מאיימת להתפרק: זו לא רק העובדה שהיא שוב ספגה שערים קלים בבית והשיגה נקודה כתוצאה משער מנבדל ברור. הפעם היה זה רפאלוב, האיש שזכה לכל כך הרבה פירגון מהתקשורת מתחילת העונה. לו אני רפאלוב, אני תולה מעל למיטתי תמונה גדולה של אלישע לוי ומצמיד לה שתי נשיקות בכל בוקר: אילו רוני לוי היה נשאר עוד עונה במכבי חיפה, רפאלוב היה יכול לעבור בסוף העונה לליגת הוותיקים. במקום זאת, אלישע לוי בחר להפוך את רפאלוב לכוכב, לאיש שיזוהה יותר מכל עם האליפות הקרבה של חיפה. מה היה שכרו בתמורה? המטבע הכמעט יחיד שהכדורגלן הישראלי מכיר: כפיות טובה.
שני האירועים הללו, ביחד עם ההתנהלות השערורייתית של איתי שכטר במכבי נתניה או שגעון הגדלות שתקף לפתע את שמעון אבוחצירה (אם כי הוא לפחות התנצל פומבית) מהפועל פ"ת, מעידים על הרעה החולה הגדולה ביותר של הכדורגל הישראלי: האגו המפותח של הכדורגלן המקומי שמסגל לו בקלות רבה מדי מניירות של כוכב. ברחוב קוראים לזה "ערס".
2. הנה סמס ששלח לי ה' (לא הקב"ה) לפני שמונה ימים: "צעירי ארסנל? פוסטר, אוואנס, דה סילבה, גיבסון, פוסבון, אנדרסון, נאני, מאנוצ'ו..." עד כאן כתב החידה, ועתה לפשרה: באותו ערב שיחקה מנצ'סטר יונייטד בגביע הליגה מול בלקבורן. אני האחרון שיבקש להצטייר כאובייקטיבי בכל מה שקשור לשדים האדומים מאולד טראפורד, אבל הפעם נדמה לי שגם קוראים מאוזנים יותר עשויים להסכים. ה' לא הזה: הוא פשוט פירט את ההרכב של מנצ'סטר יונייטד ששיחק באותן הדקות על הדשא. תגידו שנאני ואנדרסון הם לא בדיוק ילדים אלמונים? יכול להיות. תאמרו שאין זאת חוכמה במשחק בגביע הליגה, המפעל הרביעי בחשיבותו שבו משתתפת האלופה האנגלית - אני לגמרי איתכם.
תאמרו שבטח גם ה' הוא לא ממש אובייקטיבי? ברור, אחרת לא היה חבר שלי. אבל אחרי כל אלה, כמה פעמים שמעתם את הביטוי "צעירי ארסנל" וכמה פעמים נתקלתם בצירוף "צעירי יונייטד"? אני לא מזלזל חלילה בחבורה המוכשרת מהאמירייטס, גם לא במאמנם ארסן ונגר. אבל יכול להיות שהעובדה שאף אחד לא מדבר על "תינוקות פרגי" היא העובדה שהמאמן המצליח ביותר בכדורגל האנגלי מטפח את הכוכבים של מחר כבונוס לתארים שהוא גורף, ולא כתירוץ להעדרם?
3. כשנכנס אבי לוזון לתפקיד יו"ר ההתאחדות לכדורגל, היו רבים שאינם נמנים בהכרח על חסידיו שקיוו שאולי הוא יצליח להביא עימו לכדורגל הישראלי את כל התכונות שהפכו את מכבי פ"ת שלו, קבוצה בלי כסף ובלי קהל, לסיפור הצלחה. אלא שכרגע לפחות, נראה שלוזון יהיה האיש שיחתום על תעודת הפטירה של הכדורגל הישראלי, מפעל בן למעלה מ-80 שנה.
הרשו לי להפנות את תשומת ליבכם לאירוע שנדמה עתה שולי שכמעט התרחש השבוע: עד ליום המשחק עצמו לא היה ידוע אם מה שכונה כאן "משחק העונה" בין מכבי חיפה להפועל ת"א, ישודר בשידור ישיר בטלוויזיה. אין לי כוונה להיכנס לנבכי הסכסוך המשפטי בין בעלי הזכויות (ההתאחדות לכדורגל) לבין הגוף המשדר (ערוץ 10). אבל העובדה שהערוץ היה מוכן לוותר בקלות שכזאת על המשחק המרכזי של ליגת העל צריכה להדאיג כל חובב כדורגל. בערוץ 10 לא יושבים מטומטמים: הם מזהים כבר עתה כי ייתכן ובתוך חודש נתבשר על זהות האלופה הבאה והיורדת היחידה (למי שמפנטז על אליפות צהובה של נמני, הכוונה היא למכבי חיפה והכח עמידר ר"ג). במצב עניינים שכזה, יש סיכוי שאפילו בבית משפחת לוזון לא ידליקו את הטלוויזיה כדי לראות כדורגל ישראלי.
אין בכך כדי לתמוך כמובן בעמדתו של ערוץ 10 מול ההתאחדות. הסכמים יש לקיים גם כאשר אין ממש חשק לעשות כן, אבל כולנו יודעים שלו היה הכדורגל הישראלי מוצר מלהיב יותר, אפילו לא איכותי, אלא מעט יותר מרתק, אין סיכוי שכגורם שפוי במדיה היה מוותר על זכויות השידור שלו בקלות שכזאת. הייתי שמח לחתום כאן בבשורה לצופים, אבל הדבר היחיד שאני יכול לבשר כרגע הוא שבשנה הבאה יתפזר מעט הכישרון שכבר יש כאן על עוד ארבע קבוצות בליגת העל. הזכיינים כבר לא יכולים לחכות.
