כשמכבי ת"א תעלה מחר (ה') לחימום על הפרקט ב"אנטארס ארנה" בלה מאן בפעם השנייה בתוך שנתיים, סביר להניח שלעומרי כספי תהיה צביטה קטנה בלב. לא בגלל שהוא יפגוש שם את חברו לקבוצה אשתקד, דייויד בלות'נטל, שילבש את הכתום-כחול של הקבוצה המקומית מהעיר בת ה-180 אלף התושבים מצפון מערב צרפת. אלא בגלל כשרון אחר, ניקולא באטום, שאפילו לא יהיה שם.
באטום היה בקלות יכול להיות האח התאום של כספי. הוא בן השנתון שלו (1988), הוא משחק באותה עמדה כמוהו (סמול פורוורד), והוא בעל אותן תכונות אתלטיות והתקפיות כמוהו. את באטום כספי פגש בטורנירי נוער ונבחרות רבים שבהם הוא לא נפל ממנו ביכולת.
השנה שעברה היתה קריטית לקריירה של שניהם. אבל בעוד שלכספי הביאו זרים על העמדה במכבי ת"א והוא נאלץ להסתפק במעט דקות אפילו בליגה, באטום נהנה מחופש פעולה מלא להצליח ולטעות בלה מאן, ובעיקר לצבור ניסיון והרבה דקות. התוצאה: באטום נבחר הקיץ בדראפט ה-NBA במקום ה-25 על-ידי יוסטון (ששלחה אותו לפורטלנד), וקיבל חוזה לשנתיים בשווי של כ-2.2 מיליון דולר. הוא הפך השנה לבורג מרכזי בקבוצת ה-NBA הצעירה, למרות שהיא גם ככה מפוצצת בכישרונות.
כספי לעומת זאת משך את שמו מהדראפט, לאחר שנרמז לו ולסוכנו, גיא הראל, שהוא חייב לשייף אלמנטים במשחק שלו כדי להיבחר במקום ריאלי (קליעה מחצי מרחק למשל). הוא חזר למכבי תל אביב שנתנה לו 420 אלף דולר לעונה, רק כדי להמשיך להילחם מול זרים על דקות משחק ביורוליג ובליגה. ולאן זה יובילו אותו בשנה הבאה? נראה בקיץ.
הדוגמא של כספי ובאטום ממחישה יותר מכל את הבדלי הגישות בין הכדורסל הצרפתי לישראלי. המאמנים בישראל מעדיפים בדרך כלל לזרוק כל דולר פנוי על זרים, גם אם הם לא מוכחים וגם אם יש כבר ישראלי בעמדה הזאת. והכל בשם התחרותיות והרצון לזכות בתארים. בצרפת לעומת זאת החליטו שבענף שמתקשה להתפתח ברמה הכלכלית וזוכה לפופולאריות נמוכה (רוב האולמות הם בני 2,500 מקומות), עדיף לתת במה לכישרונות מקומיים.
כך למשל בסגל של לה מאן יש שני אמריקנים, ברזילאי אחד וישראלי. גם בסגל של הנציגה השנייה ביורוליג - האלופה נאנסי, יש רק שני אמריקנים. השאר צרפתים, או בעלי אזרחות מקומית מתוקף היותם אזרחי הקולוניות הצרפתיות לשעבר. העניין הזה, אגב, מאפשר לצרפתים לנצל את היתרון היחסי שלהם על ישראל: הנתונים האתלטיים המדהימים של יוצאי אפריקה. אלו, שזקוקים לליטוש ויד מכוונת, עושים זאת בצרפת.
לכל זה יש מחיר כמובן: ההצלחה של הקבוצות הצרפתיות באירופה. הקבוצה הראשונה והאחרונה שזכתה ביורוליג היתה לימוז', לפני 15 שנה. באופן פרדוקסלי, דווקא היא, קבוצת הכדורסל הכי מעוטרת בהיסטוריה של צרפת (13 אליפויות, 4 גביעי צרפת ו-3 גביעי קוראץ'), אחראית יותר מכל על השרשת התפישה של התבססות על חומר מקומי.
לימוז' נקלעה לקשיים כלכליים והורדה לליגה השנייה אחרי עונת 2003/04. ההסתבכות נבעה מכך שבמשך שנים היא שפכה תקציבים, חלקם מתמיכה עירונית, כדי לשמור על ההגמוניה שלה בצרפת. זה כלל הבאת שחקנים כמו מרקוס בראון, שהצעיד אותה בשנת 2000 לשלושה תארים. בסוף הכסף נגמר. הקבוצות בצרפת ראו את האימפריה שוקעת, והבינו שצריך להתנהל בשפיות תקציבית כדי שגם להן זה לא יקרה.
אבל להתפרקות של לימוז' יש גם צד חיובי. מי שמרוויח מכך שבצרפת משחקים היום בעיקר צרפתים היא הנבחרת הלאומית, שמשופעת בכישרונות שמשחקים ב-NBA. כיום יש לא פחות מ-9 כאלה - יותר מכל מדינה אחרת בעולם. חלקם אומנם עברו בגיל צעיר לארה"ב (למשל טוני פארקר מסן אנטוניו), אבל יש כאלה כמו באטום וחברו ששיחק אשתקד בפו אורתז, הסנטר יאן מהינמי שמשחק בסן אנטוניו, שהגיעו אחרי שהשתפשפו בליגה המקומית.
אפשר אומנם להתווכח על הרמה של הליגה הצרפתית שאין בה הרבה זרים, אבל דבר אחד בטוח: היא מאוד תחרותית. לא פחות משש קבוצות זכו באליפות צרפת מאז שנת 2000. אצלנו, אתם יודעים את הסטטיסטיקה.
