רבות דובר בזמן האחרון על ההתפתחות של השחקן הערבי והשתלבותו בכדורגל הישראלי הזוכה כיום לבולטות רבה. מבחינה ספורטיבית טהורה ברור שהתהליך חיובי. כל כשרון, ללא קשר למוצאו או דתו, שמתאים מקצועית וחברתית ויכול לתרום ולהעלות את הרמה מבורך הוא.
אבל מבחינה חברתית זהו תהליך מאוד מעניין ומורכב ששווה בחינה נוספת, כולל בדיקה לגבי תהליך מקביל הקיים בעולם העסקי. היכולת של פרט לשנות את מעמדו החברתי בחברה נקרא מוביליות חברתית.
טענות קשות עולות מקרב מגזרים כגון ערביי ישראל או עולים חדשים לגבי הפתיחות של החברה הישראלית אליהם וליכולתם במוביליות חברתית. אחד התחומים ה"מסורתיים" המאפשרים מוביליות חברתית היא דרך הספורט כאשר הדוגמא הבולטת היא של שחקנים שחורים בליגת ה-NBA שללא האפשרות של הכדורסל רבים לא היו מגיעים למעמד חברתי שאליו הגיעו.
אחד הקשיים של כלכלת ישראל לבצע קפיצת מדרגה הוא התרומה המועטה של מגזרים אלו והחשיבות בשילובם כגוף יצרני ותורם. בשנים האחרונות חלים שינויים של ממש במגזר הערבי. בחברות עסקיות מסוימות אף מוגדרים לאנשי הגיוס יעדים של גיוס משכבות חלשות בחברה (במידה ועומדים כמובן בקריטריונים).
דוגמא מעניינת היא של חברת גליל סופטוואר שמספקת שירותי פיתוח, תחזוקה ובדיקה של תוכנות לחברות היי-טק גדולות. החברה פועלת בנצרת ומעסיקה כוח עבודה מהגליל, בעיקר מהמגזר הערבי. מטרת החברה היא להשתמש בכוח האדם הטכנולוגי, האיכותי והלא מנוצל הקיים במגזר הערבי ולנצל את העלות התפעולית הנמוכה יחסית לטובת חברות ההיי-טק הישראליות.
עבור החברות הישראליות עבודה עם חברה שכזו קורצת מסיבות תפעוליות. יותר נח לעבוד עם ערבים ישראלים מאשר עם אנשים אחרים בעלי פער תרבותי גדול, פערי שעות וקושי תפעולי ומסיבות אידיאולוגיות (תרומה למשק הישראלי).
על רקע תמורות אלו מעניין לראות כיצד הכדורגל שעדיין נתפס כשמרני "יעכל" זאת. מצד אחד, הוכח כי אין כמו קרבה והכרת האחר כדי למוסס את העוינות והחשדנות ואין כמו הספורט ליצירת כר נרחב לתהליך של "קירוב לבבות". השילוב המוצלח בין יהודים וערבים בקבוצות כמו סכנין ונצרת מהווה דוגמא טובה לכך כמו גם השילוב של שחקנים ערבים בקבוצות השונות. דוגמא בולטת היא של אחמד סבא המשמש אף כקפטן מכבי נתניה.
מצד שני, התהליך יכול להתפתח גם לכיוונים אחרים שיחזקו את הניכור בין שני הצדדים. הקמת קבוצות ערביות נוספות וחלוקת המפה הספורטיבית לקבוצות ערביות וקבוצות יהודיות עוינות, או תפיסה של השחקן הערבי כדוחק את מקומו של השחקן היהודי. מספיק לנחש את פרץ העוצמות הלאומיות שיעלו למראה חלק נכבד מסגל נבחרת ישראל שיורכב משחקנים ערבים כשרונים העומד קפוא ולא שר את ההמנון של מדינת ישראל במשחק רשמי.
אפשרות זו היא כבר לא כזו שכיחה בנובמבר אשתקד, במשחק של נבחרת הנוער נגד בלארוס, שותפו לא פחות משבעה שחקנים ערבים. בנושא זה יש כבר סנונית ראשונה המעידה על המורכבות שבפתח בדמותו של ח"כ בן ארי שהעלה הצעת חוק המתנה השתתפותם של בני מיעוטים בנבחרת ישראל בכדורגל בכך שיילמדו וישירו את מילות "התקווה". גם בצד המגזר מתגלים סימני מורכבות ראשוניים. ויאם עמאשה, ללא ספק כדורגלן כשרוני שיכול לתרום רבות קיבל החלטה שלא להופיע בנבחרת ישראל כיון שאינו רוצה להיות מנודה בקרב תושבי כפרו אשר רובם מסרבים לקבל אזרחות ישראלית ומחרימים את אלו שבוחרים בכך.
כבר כיום אנשים כמו איציק קורנפיין שמעזים לנסות ולשנות סטטוס קוו ולהכניס שחקן ערבי לקבוצה כמו בית"ר ירושלים מוצאים עצמם מאוימים על ידי ה"קומץ". נראה כי במציאות המורכבת של חיינו, שטחי יהיה לנתח נושא זה רק בהיבט הספורטיבי בלבד. התהליך אם כך טומן בחובו הזדמנויות רבות ובכוחו להשפיע הרבה מעבר לכדורגל אך גם איומים לא פשוטים שעלולים ללבות את היצרים בקרב שני הצדדים.
אולי לכן קרא לעצמו אבי לוזון "ראש הממשלה של הכדורגל הישראלי". הרבה תלוי בניהול נכון של התהליך כיוון שההשפעה שלו אכן יכולה להשפיע ברמה הלאומית כולה, הרבה מעבר לכדורגל.
