ההבדל היחיד בין ילדים למבוגרים הוא הצליל שעושים הצעצועים שלהם. עבור ילדים, עפיפונים תמיד היו והינם סמל הנאיביות, התמימות, הרוך. תחביב שאינו ממש גורם לאיזו שהיא התרגשות מיוחדת, ובכל זאת עובר מדור לדור.
גם בסרטים, כשרוצים להמחיש אידיליה משפחתית, רואים הורה מעיף עפיפון ביחד עם ילדו הרך. ואז באו החבר'ה מהוואי. אלו שאף פעם לא הצליחו ממש לגעת בקצה. אלו שתמיד מחפשים לפרוץ גבולות. אלו שלא מקבלים את המונחים גבוה מדי, מהיר מדי, חזק מידי. באופן פרדוקסלי, אותם אנשים הם ההיפך המוחלט מכרישי עולם העסקים.
הם לא מונעים מכסף, אגו או מעמד. מה שמניע אותם לפרוץ את הגבולות זה סקרנות, חדשנות ורצון למימוש עצמי. וכך, אחרי שכבר גלשו על גלים בגובה 15 מטר וגלשו ברוחות של 80 קמ"ש, חיפשו החבר'ה ריגושים חדשים, והמציאו את הקייט-סרף.
מדובר בעצם בעפיפון מגודל עם חוטים ארוכים במיוחד, אשר גורר את הגולש כשזה מחובר ברצועות לגלשן. כשהשילוב הקדוש של רוח חזקה, ציוד מתאים וגל אחד גבוה קורה, או אז, במשיכת יד אחת עולים העפיפון והגולש מעלה מעלה לשמיים, לעיתים לגבהים של 10 מטרים ויותר. באותן שניות כשאתה באוויר בלב ים ובשקט מופתי, יש זמן לחשוב על הכל ולא לחשוב על כלום.
מספר השניות המתוקות האלה באוויר משכיחות את כל מה שעברת כדי להגיע לרגע הזה וכל מה שמצפה לך אחריו. גם בעסקים יש רגעים כאלה. בכל עסקה יש את הרגע בו אתה מרגיש שזהו, הצלחת, עשית את זה. אבל כמה רגעים אחר כך כבר חוזרים לשגרה, למתחים ולעצבים. יש ימים בעסקים שאתה לא רואה את האור בקצה המנהרה. הכל נגדך. גם בקייט-סרף יש ימים כאלה. הרוח חלשה, הציוד דפוק, החוף סגור, אבל זה לא משנה. אתה יודע שהכל שווה את הרגע המתוק הזה שאתה כבר מכיר ורוצה לחוות שוב ושוב, כי אתה פשוט מכור לו.
מי שמצפה שעולם העסקים יהיה ריגוש אחד מתמשך, טועה בגדול, וסופו להיות ממורמר. זהו עולם סיזיפי, מעצבן וחד צדדי, אשר מורכב מ-99 אחוזים של עבודה קשה ואחוז אחד של אושר. ככל שמבינים את זה יותר, כך העבודה הקשה הופכת לקלה יותר, ואותו אחוז אחד מתוק – הופך למתוק יותר.
