את הקיץ הזה יזכרו בריאל מדריד עוד שנים רבות. האם הוא ייזכר כקיץ שעיצב את דמותו של המועדון המפואר לתהילת עולם, או אולי ככזה שינעץ מחט כואבת ויפוצץ את הבלון הפיננסי שמתנפח לו ברגעים אלה, כפי שהכה המשבר הפיננסי בוול סטריט באוקטובר האחרון? התשובה תתקבל, כדברי מנטרת הכדורגלנים השחוקה, "על המגרש", בעונת המשחקים הקרובה. האם תצליח ריאל - שנחבטה אנושות על-ידי ברצלונה במגרשה הביתי, במשחק האחרון ביניהן - להפוך את היוצרות ולנקום בקבוצה המושלמת מקטלוניה? האם תצליח להעפיל לגמר ליגת האלופות הקרוב שאותו היא תארח באצטדיון הסנטיאגו ברנבאו, ולזכות בו אל מול הקהל הביתי? האם ההשקעה העצומה ברכישת כוכבי-על ככריסטיאנו רונאלדו (93 מיליון אירו), קאקה (67 מיליון אירו) וקארים בנזמה (35 מיליון אירו) - על משכורות העתק שישולמו להם במהלך העונה - תצדיק עצמה, או שאולי תביא את המועדון להעמקת חובותיו באופן שיביא לקריסתו הכלכלית?
תהיות יש למכביר ודעה עצמאית לכל אוהד כדורגל, כיאה לפרויקט השאפתני ביותר שידע הכדורגל העולמי מאז אותו פרויקט גאלקטיקוס, שהחלה ריאל מדריד בראשית המילניום, עם רכישות כוכבי על כלואיס פיגו, זינדין זידאן, רונאלדו הברזילאי ודיוויד בקהאם; פרויקט שהחל בהצלחות ספורטיביות מזהירות, אבל הסתיים, ככל שהתנפחה בועתו, בכישלון צורב ובהסתלקותו של נשיא הקבוצה פלורנטיני פרז. אותו פרז שלווה כעת, בשם המועדון, לא פחות מ-250 מיליון אירו מבנקי ספרד המדממים גם כך הפסדי עתק כתוצאה מהמשבר הכלכלי, ושחזר אל עמדת הניהול על שאיפותיו המגלומניות. הפעם, שלא כמו בפרויקט הקודם, פרז מבקש לעשות בקיץ אחד את שעשה אז בעונות אחדות - רוכש כמה כוכבי על בבת אחת ולא בקצב של אחד בשנה.
אם תשאלו את אמיליו בוטרגניו, מגדולי שחקני ריאל מדריד בכל הזמנים, ומי שמשמש כיום כשר החוץ של המועדון שההגדר הרשמית של תפקידו היא האחראי על קשרי החוץ הממסדיים אם מישהו במדריד איבד את הצפון, תקבלו תשובה חד-משמעית: לא. בוטרגיניו, שבשלהי פרויקט הגלאקטיקוס הקודם שימש סגן נשיא המועדון והמנהל הספורטיבי שלו, מצטט בהתלהבות את דבריו של פרז בדבר "שובו של החלום". את העובדה שבכירי עולם הכדורגל כפרנץ בקנבאואר, נשיא באיירן מינכן, ומישל פלטיני, נשיא אופ"א (התאחדות הכדורגל האירופית), מתחו ביקורת נוקבת על ההתפרעות הפיננסית של ריאל מדריד בשוק ההעברות, על סכומי הכסף המופרזים שגורמים התייקרות חסרת פרופורציה בשוק הכדורגל כולו, ועל הפגיעה האנושה במועדונים הקטנים יותר מבטל בוטרגניו בדיפלומטיות בראיון בלעדי ל-G, במשרדו במתחם הסנטיאגו ברנבאו במדריד: "ברור שלכל אחד יש משהו לומר על מה שאנחנו עושים. אני בטוח שנשמור על יחסי עבודה מצוינים עם אופ"א".
גם כשהוא נשאל לגבי כינויו של בקנבאואר את פרז כמשוגע, בוטרגניו מגניב חיוך ותו לאו. עמדתו, כמו גם זו הרשמית של ריאל מדריד, היא שהכלבים יכולים לנבוח והשיירה תעבור גם תעבור. הדבר היחיד שחשוב לבוטרגניו ולאנשי ריאל הוא התארים, והניצחונות שדרושים בדרך אליהם. כל השאר לא רלבנטי. התשוקה הבוערת לניצחון בכל מחיר היא לב המושג המורכב שנקרא מדרידיסמו, ושלא במפתיע על הערך הזה בוטרגניו שמח לדבר.
"אנחנו יכולים לשלם סכומים כאלה מכיוון שאנחנו המועדון העשיר בעולם", סיכם בפשטות נחרצת חורחה ולדאנו, המנהל הספורטיבי הנוכחי של ריאל. ואילו בוטרגניו מחדד את הדברים: "הבנקים יודעים שריאל מדריד מסוגלת להחזיר את הכסף". עבורו, ההצלחה הכלכלית של ריאל היא בבחינת עניין שאין בו שום הימור, ולראייה מציג את הסכם זכויות השידור שמחזיקה הקבוצה עם מדיה פרו מ-2006, שעומד על 1.1 מיליארד אירו לשבע שנים.
יותר גדולים מהאפיפיור
בקושי עברו חודשיים מאז נכנס בוטרגניו לתפקידו הנוכחי כשר החוץ של המועדון, אבל התשישות כבר ניכרת בו. "אני יודע מתי אני מגיע לכאן, אבל לעולם לא יודע מתי אגיע הביתה", הוא מחייך; אמירה שדי בא כדי להבהיר עד כמה נחושים במדריד להפוך את העונה הקרובה למשהו בלתי נשכח. "העולם משתנה ואנחנו חייבים להשתנות איתו", הוא אומר. "אין לנו אפשרות אחרת". עיני העולם כולו נשואות למדריד, משוכנע בוטרגניו. הצגתו של רונאלדו במדי ריאל מדריד באצטדיון הברנבאו השתוותה, במספר הצופים, להגעתו של דייגו מראדונה לנאפולי, וכוחות השיטור באירלנד, שם תפתח הקבוצה את סדרת משחקי הידידות שלה, מתלוננים שאפילו האפיפיור נזקק לפחות אבטחה. וזו רק ההתחלה. טירוף? נראה שמבחינת כל העוסקים במלאכה במדריד מדובר בהיגיון צרוף. כשהבועה גדולה וזוהרת כל-כך, נראה שקשה לראות מה קורה מחוצה לה.
הפיתוי להיכנס לדיון בשאלת המודל הכלכלי, שעומד ביסוד הפרויקט המגלומני של ריאל, הוא רב. אולם שתי סיבות עיקריות מונעות דיון ענייני. ראשית, כפי שהגדיר זאת כותב אנגלי לפני שנים אחדות, "צורת האמנות המודרנית הדומיננטית ביותר בספרד היא בישול ספרי חשבונות". מבחינה זו, אין משמעות לכך שריאל תהיה בחוב של 500 מיליון דולרים או של מיליארד וחצי. זהו רק אחד הגורמים לכך שפרז ואנשיו של הנשיא החדש תמיד יוכלו למצוא דרך להראות שהמודל העסקי שלהם, ובמרכזו רכישת 50% מהרווחים שמייצרים הכוכבים כמותגים, הוא תרנגולת שמטילה ביצי זהב. מהרגע שרכישתם של קאקה ושל רונאלדו הפכה לוודאית, נראה כאילו כל אדם במדריד - מפרז, עבור בבוטרגניו וכלה באחרון המאבטחים - מדקלם את המנטרה שלפיה ההשקעה תחזיר עצמה בתוך שנה וחצי. למען האמת, בכל חצי האי האיברי נפנוף ניירות עם מספרים שבהם אף אחד לא באמת בקיא, בפרלמנט, ברחוב או בטלוויזיה, הפך לאחרונה לפעולה שגרתית. אז לך תתווכח איתם.
הסיבה השנייה היא שירצו או לא ירצו אוהדי הכדורגל השפויים באירופה, ריאל מדריד אינה עוד מועדון; היא מוסד לאומי, ובואו נראה את מנהל הבנק שיעז לדרוש שהמועדון ישלם את חובותיו. המציאות היא שבריאל, ממש כמו בברצלונה, פשוט אסור לגעת, והסיכוי שהמועדון יפשוט רגל, צוחקים בספרד, הוא כזה שזה יקרה רגע אחרי שהמדינה תפשוט רגל. במילים אחרות, תשכחו מזה. חובות המועדון תמיד יישארו על הנייר בלבד, ובמידת הצורך, ממש כמו בתחילת העשור, כשהחובות טפחו וטפחו, המועדון ימכור לעצמו את מגרש האימונים העצום שלו תמורת מאות מיליונים, שאמורים להיות כספי ציבור.
בהקשר הזה עולה במלוא עוזה גם שאלת המשמעות של ריאל מדריד בחברה הספרדית. האם היה זה אחראי לצאת למסע הרכש הגרנדיוזי דווקא עכשיו, כשכלכלת ספרד על הקרשים, והאם לא מדובר בחוסר רגישות מבחינה חברתית? "המחויבות הבסיסית שלנו היא כלפי חברי המועדון. עלינו קודם כול להגשים את חלומותיהם", משיב בוטרגניו.
כשאני מנסה לרמוז כי החלום הזה אולי נרכש, גם אם בעקיפין, על חשבון צרכים בסיסיים יותר של אוכלוסייה רחבה יותר, בוטרגניו בוחר להתרכז דווקא בממד הגלובלי. "ריאל מדריד שייכת לכולם, ריאל מייצגת חלום של כולם - אנחנו עובדים כדי להגשים אותו. אנחנו מלאי התרגשות מהפרויקט שבתחילת דרכו, ומלאי ביטחון בשחקנים שהבאנו עד כה. העובדה שזידאן כאן (כוכב העבר של הקבוצה חזר לתפקיד רשמי במועדון, ש' נ'), עובד עם הנשיא, מהווה יתרון עצום. זוהי זכות ענקית ליהנות ממנו, כמקצוען ובעיקר כאדם. באשר לקאקה - הוא אצילי, אינטליגנטי ושופע קלאסה. אין לנו ספק שהוא יהיה מודל לחיקוי. אנחנו כמובן מתרגשים גם מהגעתו של בנזמה - הוא זוכה פוטנציאלי בכדור הזהב, והוא בא ברגע הנכון".
בוטרגניו ממשיך להשתמש בכל הנוסחאות הרטוריות האפשריות כדי ליהנות מכל העולמות. מצד אחד, אין לו ספק כי "ריאל מדריד היא השגרירה הגדולה ביותר של ספרד", עובדה שמשתקפת בין היתר בדגל ספרד על חולצת הקבוצה במשחקים בינלאומיים. מצד שני, הוא שב ומדגיש כי בסופו של דבר "לא מדובר כאן בעניין חברתי או פוליטי, אלא בספורט". אבל דווקא מכיוון שמדובר במוסד שרואה עצמו ברצינות תהומית כחשוב ביותר בספרד, התשובה הזו אינה משכנעת. ריאל מדריד לא סתם ניתצה את שיא הרכישות בכל הזמנים ששייך לה עצמה. היא עשתה זאת על רקע 17% אבטלה רשמיים ולא מעט אזרחים, באזורים כמו אנדלוסיה, למשל, שנמצאים כמעט על סף רעב.
גירוש ספרד
על אף הביקורת, כשמדובר במודל הכלכלי נראה כי בוטרגניו מסוגל לדבר שעות, אך כשאנו מגיעים למחיר הפנימי שהקבוצה משלמת, ולא זה הפיננסי, נראה שמשהו בו כבה. אולי כיוון שאפילו הוא, שהתפתח לאחד מגדולי חלוצי ספרד, יודע שאם היה עולה לקבוצה הבוגרת כיום, ולא בשנות ה-80, לא היו לו כמעט שום סיכויים להפוך ל"עיט" כינויו המפורסם. בניגוד לחבורה של בוטרגניו, שחקני הבית, כמו הקשר הצעיר אסטבן גרנרו, צריכים לנדוד לחטאפה מועדון קטן במדריד - אם הם רוצים להישאר באותו אזור החיוג, או למועדונים אחרים בספרד, כמו חואן מאטה בוולנסיה ואלברו נגרדו באלמריה. על ההרכב הראשון בריאל אין מה לדבר, מקסימום שחקני ספסל מתוסכלים. כך, הרכבה המשוער של ריאל נכון לרגע זה כולל במקרה הטוב ארבעה שחקנים ספרדיים השוער איקר קסיאס, שחקני ההגנה סרחיו ראמוס וראול אלביול והקפטן המזדקן ראול ואילו מספר שחקני הנוער שצפויים לקבל מקום בקבוצה הראשונה השנה עומד על אפס עגול.
ובכל זאת, בוטרגניו מנסה לאחוז את המקל בשני קצותיו: "החיבור בין הערכים המסורתיים שלנו לבין מה שדרוש בעולם גלובלי שמשתנה ללא הרף הוא חיבור מאוד מורכב, ואנחנו חייבים לעשות אותו".
כשבוטרגניו מדבר על מסורת, שם אחד חוזר שוב ושוב: אלפרדו די סטאפנו. ההיסטוריה של ריאל מדריד מתחלקת באופן חד וברור למחצית המאה שקדמה להגעתו של די סטאפנו, ב-1953, ולכל מה שקרה אחר כך. בעיקר מכוונים הדברים לחמשת גביעי אירופה הרצופים מ-1955 ועד 1960, ולארון התארים העמוס לעייפה של המועדון, שלעולם אינו מתעייף מהלזכיר את בחירתו הרשמית על-ידי פיפ"א למועדון הטוב ביותר של המאה ה-20. די סטאפנו הוא האחראי המרכזי למעמד הזה, וכיום, כנשיא הכבוד של המועדון, הוא נוכח בטקס הצגתו של כל רכש חדש - מסר ברור בנוגע לציפיות ולכובד האחריות המוטלת על היהלום התורן.
אנו מזכירים לבוטרגניו סיפור מפורסם המחבר בינו לבין דון אלפרדו: כשחקן נוער בשנות ה-80 בוטרגניו קיבל הוראה ממאמנו די סטפאנו למכור את האופנוע שעליו רכב, לנוכח הסכנה הפוטנציאלית לבריאותו. בטרם הספיק לעשות משהו בנדון, מצא את עצמו בוטרגניו רוכב על האופנוע בלב מדריד, כאשר במראה נשקפים פניו הזועמות ואגרופו המונף של די סטאפנו.
בוטרגניו צוחק צחוק מאושר של ילד למשמע הדברים, אבל גם הוא יודע שסיפורים כאלה בדיוק מצויים בסכנת הכחדה. די סטאפנו חנך את בוטרגניו, בוטרגניו ירש את קרלוס סנטיאנה האגדי באמצע שנות ה-80, וראול, הקפטן הנוכחי, ושחקן הדומה דמיון יוצא דופן בסגנון המשחק לבוטרגניו, ירש את מקומו בהרכב ובלב האוהדים באמצע שנות ה-90. ריאל מדריד נבנתה על ההמשכיות הזו. אבל עם כל גלקטיקו שמגיע, הסיכוי שבוטרגניו או ראול חדשים יפציעו ממשיך לצנוח. האם זה אומר שדינה של השרשרת להיקטע?
בוטרגניו מנסה נואשות לשדר אופטימיות: "המשימה מוטלת תמיד על כתפי הוותיקים - לחנוך את הדור הבא. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה נכנסתי לחדר ההלבשה של הקבוצה הבוגרת כשחקן שלה. הרגשתי הרגשה מוזרה, כמעט סוריאליסטית. כל השמות האלה, כל הכוכבים שבשבילי היו אלילים. השם שלי ליד השם של סנטיאנה? פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אבל הכוכבים האלה גרמו לי להרגיש בבית. גם היום, כמו תמיד, אנחנו מחפשים את הכוכבים שידעו גם להיות מודל לחיקוי ולחנוך את הדור הבא". איך זה יקרה אם הקבוצה רק רוכשת ורוכשת שחקנים זרים שאינם אפילו ספרדים, ולא מטפחת את שחקני הנוער שלה, כמו היריבה ברצלונה, שכוכביה הגדולים, כמו ליאו מסי, צ'אבי, קרלס פויול ואנדרס אינייסטה, גדלו במועדון? "אנחנו מנסים לשמר את הזהות הספרדית של הקבוצה, אך יש מכשולים משמעותיים בדרך", מסכים בוטרגניו. את המילה האחרונה בשוק ההעברות ריאל מדריד טרם אמרה, אבל כשתתחיל העונה, למילים כבר לא תהיה משמעות. ההישגים הספורטיביים הם שיקבעו, ולא פנקסי הצ'קים, המינוף הפיננסי או ההצהרות השאפתניות.
